עבורה

ראש השנה, פסח,

מבחינתי אלו חגים של מעין חשבון נפש,

קצת התבוננות פנימית, קצת ניעור האבק הנפשי,

קצת חיטוט בפצעים שאולי כבר הגלידו (מאזוכיסט נשאר מאזוכיסט).

והנה בימים האחרונים נזכרתי לפתע מהו האירוע המכונן,

או התקופה שבגינה הפכתי לנשלט, או זיהיתי עצמי ככזה,

אפילו מבלי משים.

אני זוכר שהיא הגיעה לכיתתנו עת עליתי לכיתה ב'.

היא ישר התחבבה על הבנות וכמובן על הבנים,

והפכה בן רגע למלכת הכיתה.

ואני, כמו רבים אחרים, חשקתי בה, בתשומת ליבה,

מבט, חיוך, משהו...ואני בעננים.

זיהיתי שאני כנראה לא אהיה ה"פיבוריט" שלה,

ובכל זאת הייתי מתבונן עליה כמושא לתשוקותיי.

לא חלף זמן רב, ו"חיברתי" את היותה "מלכת הכיתה" עם הרצון שלי ליחס ממנה,

כך שדימיינתי עצמי כמוכן להיות (רחמנא ליצלן) אפילו - משרת שלה (העיקר לזכות לתשומת ליבה).

זה התחבר גם לספר שאהבתי לקרוא: "פוליאנה", שזכתה שישרתו אותה,

וסדרות בהן היו משרתים, וגם עבדים,

למשל הסדרה - "שורשים"', עם סיפור חייו של העבד - קונטה קינטה.

כן, מגיל 7-8, זיהיתי עצמי ככזה,

לצערי, זה ילווני עד יום מותי...