עבורה

דווקא היום, צום ט' באב,

שבו המאמינים מענים נפשותיהם ע"י מניעת מזון ושתיה,

אני דווקא חושב על העינוי היום-יומי,

כאשר אני חש בודד,

חש כעלה נידף ברוח,

כאשר אני כה זנוח.

ברור שלקיום האנושי האדם (וכל יצור אנושי) זקוק למזון, משקה ואויר, כמובן,

אך גם אם יש לי את 3 המרכיבים הבסיסיים,

המחסור בגבירה שתנכס אותי לעצמה, למענה, לשימושה,

ה"צום" הנפשי היום-יומי הזה, מאפיל ומערער את יסודות הוויתי...