בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

עבורה

רחשי ליבי לפקודתה
לפני 7 שנים. 21 בינואר 2017 בשעה 13:50

לראות מישהו קרוב פוסע אט אט (ובכל זאת - מהר ומוקדם מידי) אל מותו,

זה מטלטל את כל עולמך,

מצד אחד, אין לך אפשרות להושיט ידך ולסייע,

למעט נחמה, אימפטיה, 

מצד שני, אתה מתבונן על החיים בצורה פילוסופית,

ומבין שכל יום שעובר - לא חוזר,

לא אראה טוב יותר,

לא אהיה בריא יותר,

וכן, צריך להודות, גם לא אהיה אטרקטיבי יותר -

הולכים פוחתים הסיכויים לחוות "אירועים" הקשורים לאתר זה, 

דכדוך שכזה...


מתפלל שרק לא יסבול... 

 


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י