עבורה

גדלתי במקום בו השכול היה בקרבנו מגיל צעיר,

ילדים יתומים מאב,

ילדים שאחיהם נפלו,

היה מכל הסוגים וכל הגילאים,

לראות את ההורים, שאז לא כ"כ הבנו מה עובר עליהם,

זכורה לי אם,

שמיום שבנה נפל הלכה רק עם שחור,

היא פשוט הלכה וקמלה לה.

רק לאחר שנים, שיוולדו ילדיי,

אצליח (קצת) להבין מהי דאגה, מהם לילות ללא שינה שהבן קרבי.

אבל אני תמיד חושב על אותם פרחים שנפלו,

אלו שאפילו לא חוו אהבה בחייהם,

לא זכו ליהנות מאהבת אישה,

כרומנטיקן, זה שורף את ליבי.

וכן, מהצד השני,

אני כה כואב את אותן חברות-נערות שאהובן הראשון לא שב,

יש כל כך הרבה אדוות של השכול הנורא הזה,

הכאב עז,

הלב נחמץ...