בייבי סטפס

את בת 46 היום

כמה זמן כבר עבר

ואני רואה את אותו החיוך

אותם התלתלים

הצחוק המתגלגל

אותו האור שיצא רק ממך מבפנים החוצה

חבל שלא הצלחתי 

להכניס מספיק מהאור הזה אליך חזרה פנימה

אולי הכל היה נשאר מואר

ולא מתכבה ברגע.

הנצחתי אותך עליי

ככה אנחנו תמיד ביחד עכשיו

כמו שהיינו לפני

רק קצת אחרת.

הזמן לא מקל על כלום

להפך

אבל אני תמיד אוהב אותך 

כמו השמש שאת

שנתת לי להתקרב

בלי לשרוף את כולי. 

רק אח"כ

כשהלכת

נשרפתי 

מזל טוב מלאכית ג'ינג'ית שלי 💔

אני לא יודעת איך לספר לכם מה הפכו החיים להיות

כשעליתם למעלה 

ומי אני הפכתי להיות

בלעדיכם

אני יושבת ומציירת על עצמי

את מה שהשארתם לי בזכרונות

ואני מנסה לספר את הסיפור

אבל תמיד יש עוד פרטים

עוד דברים שעולים

עוד זכרונות שנחקקו

שאותם אני חורטת על עצמי

בשביל לא לשכוח

מי הייתי כשהייתם איתי.

כשאני מסתכלת לבפנים
בודקת כל פינה
עדיין אני לא מצליחה לראות כלום
מעבר לריקנות הזאת
שמנגנת לי בראש
ורוקדת לי עם הלב
וזה חור שחור
שלא רואים בו כלום
אבל מרגישים, כל כך מרגישים
את השחור והצבעוני
את מי שהייתי רוצה להראות
אותי.
את מי שהייתי רוצה לאהוב באמת
את עצמי
כן, אני ואני ואני
אבל עדיין לא רואים כלום
בטח לא את השחור
בדוואי שלא הצבעוני.
אני לא צריכה להראות
אני רק צריכה לבטוח
בהוא למעלה
שלא יעזוב אותי
ויראו בי את כל הצבעים.

גם בתוכי.

הפסקתם לבוא לבקר אותי בחלומות

עכשיו השינה מיותרת עוד יותר

לפני, חייתי מחלום לחלום

עכשיו נשארה לי המציאות

והיא לא טובה לי 

לא טובה איתי

אז למה לישון? הרי אני כל כך מחכה לכם בחלומות.

בבקשה אל תעזבו אותי גם שם. 

וזה הרגע שאת פשוט רוצה שיזיינו לך תצורה

במימדים שלא הכרת, בגמירות שלא ידעת שקיימות

בלשכוח את עצמך והזמן

כאילו כלום מעולם לא קיים

בלהרגיש בטוח בידיים אחרות

שיחבקו ויעטפו

שאת מרשה, שיהיו גדולות.

בטירוף ושיכחה

בידיעה 

שתקומי מנשיקות בצוואר

כשהוא בתוכך

ואז לזמן אין כבר זמן

כי החלטת שאת רוצה גם לעצמך.

בתוך כל החושך

יש אותך.

אם היית עכשיו בחיים, בטוח היינו במסיבה הזאת

היית מצליחה לשכנע אותי

ולכי תדעי איך היינו יוצאות מזה אם בכלל.

העולם נהיה עצוב יותר מיום ליום

אני איפשהו מרגישה הקלה שאת, הוא ואבא שלי לא עדים למתרחש כרגע במציאות כל כך עצובה של היום.

הלב מדמם

תשמרו עלינו מלמעלה, טוב? 

הלב שלי בוכה 😥

רק תחזרו כולם הביתה בשלום. כולם.

אמן. 

ידעתי מה זה להתעורר עטופה בעצב,

זה כבר יותר מדי. 

"איך את לא אוהבת אותך???"

קמת מהמתים

היית בגהינום וטיפסת חזרה

החלטת להירפא

התחלת גמילה

פאקינג קמת!!!

כי הבטחתי לה שלא אעזוב אותה כאן לבד.

מדהים כמה כוח יש בתוכנו בשביל אחרים, כאלה שממש אוהבים. 

אבא שלי צדק בזמנו שאמר שאנחנו כאלה חרא יצורים, שמתרגלים להכל, לא חשבתי שהוא דיבר גם על אבל. 

איפשהו הבנתי בשיחה איתו, 

בין השורות

כמה נהייתי חסרת אמון, חשדנית

וכמה שאני שבורה מבפנים

וזה הדבר האחרון שהוא רצה שאני ארגיש. להפך. 

ועדיין שמחתי לשמוע, לראות, לשוחח, לחייך

שמחתי באמת

אפילו מבוכה הרגישה לי כיפית

היה נחמד פלוס :)

נשבר המחסום כתיבה

זה כמו לפוצץ בלון בסיכה.

זה מה שאני מרגישה שהחיים עשו לי.

כל קרקע נשמטה תחת רגליי

והנפילה לא פוסקת.

לא רוצה יותר

לא בא לי ככה.

ואני ממשיכה ליפול

מסתבר שאין באמת קרקעית.