בייבי סטפס

אני רוצה לעוף
רוצה שיצמחו לי כנפיים כל כך גדולות שאוכל לעוף לשם, לבקר אותם ולראות שהם בסדר, שהם בטוב.
אני רוצה לעוף
מכל הגבלה, מסגרת, תווית, הגדרה, טראומה כאב וחושך. מכל עלבון, פחד, דמעות של כאב, והריק הזה בפנים, כדי לדעת מהם דמעות של אושר.
אני רוצה לעוף
כדי שלא יגזרו לי את הכנפיים
כדי שהוא לא יגיע שוב וישתלט
כדי שאוכל לברוח לשמיים
מהאמת.
אני רוצה לעוף
כי הוא תמיד אורב לי בשקט
ואני מנסה לעלות גבוהה
אבל גם שם הוא בתוכי.
הוא לא ירפה
הוא לא ילך
הוא מסוגל להפוך לצל
שאחשוב שזאת אני
אבל הוא מבהיר לי:
אני לא הולך לשום מקום.
אני רוצה לעוף
כל כך גבוה
כל כך מהר
שהוא לא יוכל לתפוס אותי.
אני רוצה לעוף
למעלה למעלה
כדי להשאיר אותו כאן
שיעבור יחד עם הרוח
שרק אוכל לרגע לנוח.
שאוכל לחיות בלעדיו בלי להרגיש שעקרו לי את הלב
בלי להרגיש בכל תא ותא כמה הכאב שורף
מבפלי ליפול לתהום
פשוט תניח לי, דיכאון.

לחפש מצבות

בשביל לקחת דוגמא

מה לכתוב לך על הקבר

ומה לכתוב לך

נמאס לי לחפש דוגמאות של מצבות

הכל גם ככה נראה אותו הדבר

זאת המציאות שלי, שלה

של העבר. 

את מגלה שאין למי להתקשר

עכשיו זה מכה בך

שאין עם מי לדבר

ומה שזה עושה, אוי, מה שזה עושה לך

ואין למי לספר

איך זה נאכל כמו חומצה בלב

איך את מנסה לתלוש את העור מעל עצמך

ולכבות את הלהבה שהנשמה שלי עולה בה באש

כואב לי

שהנשמה שלי כל כך רוצה לברוח

אבל גם לזה יהיה סוף, וגם זה יגמר

והיסורים יהפכו לזיכרון רחוק ומר

והצלקות יתכסו בדיו כדי שלא יראו

כדי לא לשכוח

שאין מסוכן בטבע

ממי שקם לבד. 

מתקרב היום הולדת השני שלך בלעדיך

אני לא חושבת שהיה לי מספיק זמן להתאבל

כי הדחקתי את זה עד הסוף

והסוף הגיע

ואין לי דרך להדחיק יותר

אם היית פה הכל היה קל יותר, נסבל יותר.

אבא אני מנסה להבין איפה אתה

אני מחפשת אותך ואני לא מוצאת אתה לא איפה שהיית תמיד

הלכת

הרגשתי שלקחו לי את הגב

ואין דבר להישען עלוי יותר

פשוט הלכת לנו

אתה חסר לי

אני עדיין לא מעכלת

מבחינתי אתה יושב ומחכה לי בגינה

אבל אתה בבית קברות

ואני לבד

וגם היא לבד

בוכות עליך

בלעדייך. 

הכל
כולל הכל
כולל את מי שאני הכי אוהבת
אהבה של טירוף
אהבה של על אמת.
גם אותם אני שורפת.
גם אותם, אני בעיקר מאכזבת.

נכון שהלב מתחיל לדמם כשאת שורפת את הכל וכולם סביבך?
נכון שאת שונאת את עצמך על זה? שנאה עמוקה, כזאת של אוייבים. הזאת שלא תעבור בחיים. שנאה שאת לא יודעת להסביר, למה דווקא ככה, למה בחרת שם.

הכי מפחיד זה מי שממשיך להישאר קרוב,
מי שממשיך לאהוב,
הוא לא מבין שיבוא יום, ואני אשרוף גם אותו
אבל איתי ביחד
כדי שלא אראה איך ירקתי לבאר ממנה שתיתי.
איך כאבתי והקפצתי צ'ייסרים של ויסקי.
והתאבלתי, כל כך עמוק, במקביל.
וזה אותו המעגל
לעולמים.

הכאב לא עוזב לעולם,

הוא מתעמק, מכה שורשים,

הוא מה שאני קוראת לו "החיים". 

היצר המיני הזה שאני לא מצליחה לעצור אבל כן שולטת בו איכשהו..

אני מתה עכשיו לאחד מגניב, מצחיק, נעים, עם וויבים טובים, לשיחה עם ג'ויינטים באוויר, וויסקי קולה ליד, שיחה כנה כזאת, שנפתחים רק לזרים.

הסטלה מתערבבת עם העייפות, והאופוריה של החיוכים והשיח המשותף.

ואז אתם אמורים להיפרד כל אחד לדרכו, אבל איכשהו אתם מוצאים את עצמכם עירומים במיטה שלו

לא ברור איך זה קרה.

סקס שאין לתאר

שעות על שעות של מגע ליטופים נשיקות ליקוקים ואתם שניכם לא מסוגלים ולא יכולים להפסיק. לגעת.

ואז המציאות מכה בך שוב

הכל זמני, הכל מוגבל בזמן.

להכל יש סוף.

אני רוצה לחוות את זה.

אני רוצה לחיות את זה.

אני כל כך רוצה שיגיע הזה

שינשק לי את הצלקות

גם את אלה שעשיתי לעצמי

ויבין

שככה, הוא מנשק לי את הלב

ואת הכאב

אני כל כך רוצה 

שיראו אותי

ויגידו לי שזה בסדר. 

"את תמיד מרגישה דומיננטית עם גבר?"

לרוב, כשאני מזהה חולשה, בכיינות, ועוד הרבה דברים בתכלס, אני באופן בלתי נשלט נהפכת לדמות הדומיננטית.

"את חייבת גבר שיעזור לך להוציא את האישה שבך"

אבל זה היופי, כשזה הגבר הנכון, האישה הזאת יוצאת בטבעיות לבד.

יש דברים שאי אפשר לזייף. 

מה אני אגיד לך אחותי..

היום הדי ג'יי האהוב עליך ניגן

ודמיינתי אותנו מתקרחנות ברחבה

כמו פעם.

זאת המסיבת טראנס הראשונה שיצאתי בלעדיך מאז שהלכת

הייתי בטוחה שאני אוכל פלפה קשה

אבל גם כשרציתי ליפול, נזכרתי איך את מחייכת אליי

נזכרתי בקול שלך

בכל כולך

לא נתת לי ליפול.

אני לא חושבת שזה מסוג הפצעים שמגלידים,

לנצח זה ישאר פצע פתוח

אבל היי, יצאתי מהבית, הייתי במסיבת טראנס, חזרתי בשלום, ואני רק מתה לוידיאו בווצאפ איתך לספר איך היה, כשאת כבר לא כאן.

אוהבת אותך סולנשקה 💜

סקס.

זין גדול, מכובד ביתר

מרגיש ממלא בפנים

אבל הוא לא יורד.

אז עם כל הכבוד לאיבר המכובד

אין לי מה לעשות איתו

אני צריכה את הלשון שלו

יחד עם האצבעות

ואם הוא בוחר שלא

זה בסדר, לא חסר ממי.