לשם ובחזרה

שנים. 

שנים מאז שספרתי הצלפות. 

וכמובן שהתבלבלתי בספירה. 

וכמובן שזה לא שינה, כי בנקודה הזו הספייס הגיע, השקט בא, וכל מכה צורבת על הבשר הרגישה לא יותר מליטוף על הגב. 

סוף סוף שקט. 

אני רוצה עוד. 

Never ever in my life 

שהבדסמ שלי קורה ממקום בריא 

או מאוזן

שקול,

מודע. 

זו תחושה נעימה. בלי משקעים. 

בלי סוטים אנוכיים, הרסניים ודפקטים. 

עם שליטה מלאה- בידיי- אצלו. 

נעים להרגיש ככה. 

מוזר להרגיש ככה. 

כמעט שלחתי לו הודעה הבוקר של- 

בוקר טוב אהוב שלי. 

אהוב indeed. 

שלי.... פחות. 

טרפתי לו את השפתיים 

כמו שטרפתי לו את הזין 

וגם זה לא מספיק ממלא את הבור. 

ואולי העדר הכאב גורם לי להתעסק בתפל, 

ביחסים נוספים, בקנאה התמודדות וכל השאר. 

הבטן אומרת לעזוב. ללכת. כי הלב מתחיל להתערב 

ושומדבר מלבד כאב ודמעות לא יצא מזה. 

אבל הזין...הזין המופלא הזה. 

הוא קנה רצועת הארכה. 

כאילו אני ספה שמהדקים על גג הרכב. 

זה רעיון די מגניב האמת, אולי לזמן אחר, אבל -

אני? 

פעורה? 

מולו?

באור? 

אנחנו עוד לא שם Honey.

תהיה שולט טוב ותמשיך להשחית לי את התחת. 

ואל תגרום לי לבקש פעמיים. 

טנקס לאב יו ביייי

הוא שלח לי וידיאו קצר 

שלו, עטוף בחצי מגבת, מטפטף מים אחרי מקלחת. 

נשכתי שפתיים וחייכתי. זה היה סקסי ויפה. 

"אני מבין שאהבת", אמר. 

כן. 

אותך. 

לחזור לכאן פעם בכמה שנים מתוך תקווה שהפעם יהיה שונה, בידיעה שאכאב, אתאכזב ואבכה. 

עוד מתחביביי- לחטט בכואב.