לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

יוניקורן פרינסס

לפני יום. 23 במאי 2020, 23:41

מפחיד, להיות ללא מסגרת. 

יותר מדי חופש והכנפיים שלי כבר מרגישות שהן זקוקות למעט קיצוץ. 

אני לא בטוחה עדיין איזו מסגרת אני צריכה, אבל זה יהיה נחמד, אני חושבת, שזוג ידיים יתחמו לי את הגרון, לקצת. 

לפני 3 ימים. 21 במאי 2020, 9:26

אני גם לא מפחדת ממראה של דם! 

אמרה מזיקין בגבורה המוטלת בספק. 

אני גם לא מפחדת מצבע לשיער מתחת לציפורניים. 

 

לפני 4 ימים. 20 במאי 2020, 20:42

הוא אומר-

מגיע לך שיתייחסו אלייך כמו אל נסיכה. 

 

עוד הוא אומר-

אני אוריד אותך בעזריאלי, ומשם תתפסי אוטובוס, סבבה? 

 

לא. 

לא סבבה בכלל. 

אם קודם ניסיתי לעצור את הדמעות, עכשיו צפויה לי חתיכת נסיעה. 

 

 

לפני 4 ימים. 20 במאי 2020, 20:01

כאלו רגשות לא חוויתי עדיין בהקשר שלו. 

כל הזמן שבו אנחנו מכירים התרגלתי להיות האחרת, זו שלעולם לא תהיה שלו, והוא תמיד היה זה שלעולם לא יהיה שלי. 

איפשהו התרגלתי לפשרה הזו. להיות שלו רק בתנאים מסויימים, ולעולם לא במלואי. 

והנה עכשיו כשאנחנו לא במסגרת כובלת, הרשיתי לעצמי כמו הילדה המטופשת שאני לתת לכל הרגשות שאצרתי בתוכי להשתלט לחלוטין, למדתי לא לפחד מהאהבה הזו, בין אם זה להרגיש אותה או לבטא אותה כלפיו. 

היה את הערב הזה שאני מחובקת בתוכו, מוצפת באהבה, קפואה ולא מסוגלת לומר לו עד כמה, 

אבל היה לו די במבט כדי להבין אותי, 

כדי ללטף לי את הפנים ולהצמיד אותי חזק לחזה הרחב שלו, ופשוט לומר "אני יודע, גם אני".

אם ככה מרגיש לב שבור, אם זאת אהבה, אני לא רוצה להרגיש אותה לעולם. 

החלל הריק הזה של לאבד אותו, גם אותו, אני לא יודעת, פשוט לא מצליחה להתמודד ולהבין את זה. 

לפני 6 ימים. 18 במאי 2020, 20:44

אני מנסה להדוף את כל מה שמציף אותי ולהתמקד רק במילה אחת, שעושה לי הכי נעים, ומשכיחה ממני את כל החרא האפשרי.

ילדונת. 

אבל אז אני מבינה שהמילה הזו היא אם כל הטריגרים עבורי בימים האחרונים.

אי פעם צפתם בבריכה של דמעות? 

זה מתוק ומלוח בו זמנית. 

 

לפני שבוע. 17 במאי 2020, 15:24

אולי זה דבר טוב, לא לתלות את האושר שלי באף אחד. 

אולי. 

למרות שיש בזה המון מן הלבד. 

לפני שבוע. 17 במאי 2020, 11:49

אולי זה דבר טוב, לא לתלות את האושר שלי באף אחד. 

אולי. 

למרות שיש בזה המון מן הלבד. 

לפני שבוע. 16 במאי 2020, 23:52

כבר כמה ימים שאני שואלת את עצמי מה כואב לי בפרידה הזו, ועכשיו אני מתחילה לתת לעצמי תשובות. 

אני מרגישה דחויה. 

למה היא כן, ואני לא?

אחרי כל השנים האלו איפשהו קיוויתי שהבחירה בי תהיה מובנת מאליו, שאני הכי טובה בעולם כי חיכיתי לו כל הזמן הזה. 

אני מרגישה שיש בתוכי חלל עצום וריק ששום דבר, שום גבר, לא יוכל למלא מלבדו. 

זה די הגיוני, בהתחשב שחלק גדול מתוכי היה אהבה גדולה כלפיו. 

ועכשיו כל מה שיש בי זה כעס, עלבון ולב שבור. 

אני אפילו לא יכולה לראות פרסומים שלו בלי להיצבט ולכעוס. או לבכות. 

רק בגלל שהוא בחר בה ולא בי. 

"נהיה חברים ונזדיין והכל". לא יודעת איך להגיב לזה בלי להרגיש זולה. 

אולי איפשהו השליתי את עצמי, שוב, לגביו. 

אולי דאדי הוא לא הגבר שחשבתי שהוא. 

אולי אין בו מספיק אהבה לתת כמו שהוא טוען. ואולי כן, רק לא עבורי. 

ואולי, ואולי. 

הדבר הוודאי הוא שבאמת כואב לי הלב. שאני פגועה, שאני מנסה להתגבר, שאני נעה בין חרדה לתסכול וחווה תסמיני גמילה מהאיש שהיה העוגן שלי משהו שנדמה כמו נצח. 

מתישהו אצטרך להרפות. 

לא רק ממנו, אלא גם מכל מה שקושר אותי אליו. החל מהרגשות, השליליים והחיוביים כאחד. 

 

 

לפני שבוע. 14 במאי 2020, 17:54

מצחיק, בדרך עצובה, ששנינו אמרנו בו זמנית שעליי למצוא דאדי אחר. 

יש לי תחושות בטן חזקות מאוד כשזה נוגע לפרידות. 

אחרי מה שחוויתי איתה אפשר לומר שיש לי מאסטר בלהיות דחויה. אבל זה רק האגו שלי שמדבר. 

מתישהו כשהגאווה שלי תחדל להעלב, אולי אנסה להבין עם עצמי איך עושים זאת. 

לפני שבוע. 13 במאי 2020, 21:19

אני שמחה שהבחירה (או הבריחה) במין כמקום מפלט ביום המורכב רגשית הזה לא היה הרסני כמו שחשבתי שהוא יהיה.

יותר שמחה מכך שהסטירות שלי הפכו לפחות מהוססות ויותר ממוקדות וחדות. 

אני ברכבת הרים של צרכים משני צדי המתרס ואני נהנית מכל טלטלה וחבטה.

יש חבטות שלא כואבות. נשבעת.