אם לא קשה מספיק הימים, אז הימי חגים האלה באים ומביאים לך פטיש של 10 טון, כמה אתה לבד, בעיקר הראש השנה הזה.
פעם בצעירותי היו לי קצת חברים, הולכים לשחק וכו...אבל כולם גדלו, התפתחו, משפחה, ילדים ואין זמן למשחק הזה שנקרא "חברות", אין מה להאשים, אלה החיים.
ויש אנשים שנשארים בחור, נשארים בודדים, לבד, כמוני.
כל השבוע יש טלפונים, של עבודה כמובן, ואז מגיע חמישי בערב והטלפון נדם את צלצולו.
עד ראשון בבוקר, אין ולו שיחה אחת שנכנסת למכשיר, שקט, שקט של בית קברות.
השימוש היחידי במכשיר הוא לתשחץ, לפורנו ואוננות.
ואז מגיע החג המקולל שנקרא ראש השנה...
אנשים מברכים את השני בשנה טובה, שולחים הודעות, מתקשרים לאחל שנה טובה ורק המכשיר שלך, נשאר דומם.
אף אחד לא מתקשר לאחל שנה טובה.
אף אחד לא שולח הודעה של שנה טובה.
אף אחד לא מניד עפעף.
ואתה כל כך מצפה לזה, כמהה לזה, להרגיש טיפה, קורטוב של חיבה, קמצוץ של קירבה, אבל אין כלום.
ואז אתה יוזם, מתקשר, אבל לא עונים לך, כי להם משפחה ואין להם זמן אליך, ואין לך מה להאשים אותם.
העולם הוא מקום אכזרי לאנשים בודדים.
החיים הם דבר אכזרי ביותר לאנשים בודדים.
אני יכול להעביר סוף שבוע שלם, ש ל ם, מבלי להוציא ולו הגה אחד מהפה.
אתה כל כך כמהה למגע של אנושיות, שאתה נוסע לאכול בחוץ, להרגיש כיצד המלצר רוצה אותך, כיצד הבעלים מחייך אליך שאתה נכנס.
אנשים לא תמיד מבינים כיצד אני מאזין לדיבורים ברדיו, כי אלה הדיבורים היחידים שמופנים אלי, מה לעשות.
אני בטוח שאחוז ההתאבדויות בארץ עולה לקראת החגים ובמהלך החגים.
ומה נותר?, לשטוח טענות, הרגשות, מילים, בפורום המקולל הזה.
ואתה מחפש בנרות קצת רגש ואין בנמצא, אין בסביבה.
ואתה קורא על אנשים שמדברים שהם.רוצים קצת שקט בחיים שלהם ואתה מוכן ללכת לרצוח אותם על כך, כמה היית מוכן לשלם על קצת דיבור, קצת רעש, קצת חיבה.
