בתול בן 42

לפני שבועיים חגגתי 42, פאקינג 42...זה פשוט לא ייאמן.

אין לי שיער בראש, אבל יש לי שיער לבן בזקן ויש לי שיער לבן באף.

אחרי מלא זמן שלא הייתי פה, נכנסתי וקראתי פוסטים של הדוכסית.

זה העלה לי ובי כמה מחשבות.

הפוסט שלה העלה בי קנאה עזה לאותו עבד שזכה שהיא נוגעת בו, שהיא שמה עליו כלוב, שהיא למדה להשפיל ולהנות מהשפלה, סוף כל סוף.

זה העלה בי כמה מחשבות, כל השנים אמרתי שאני רוצה להיות עבד שלא מבקש דברים, לא מבקש תמורה, אבל גם השנים וגם הפוסט העלה לי שזה שקר.

אני לא חושב שדבר כזה קיים, אני לא חושב שיש אדם שרוצה להיות עבד ולא לקבל דבר.

אם יש אדם כזה, אז לעניות דעתי הצנועה, הוא משקר את עצמו.

אין אדם שלא רוצה להרגיש נגיעה, שלא רוצה להרגיש רגש, שלא רוצה להרגיש רצוי או מבוקש כך או אחרת.

בנוסף, גם 42, זה גם משהו.

לפני 22-25 שנים, שזה אומר שרוב האנשים פה אפילו לא היו קיימים, החלטתי להיכנס לעולם של הסאדו.

גם כי הרגשתי לא רצוי בחברה הרגילה וגם כי חשבתי שאולי כך אוכל להכיר מישהי.

האתר הזה לא היה קיים, במקומו היה אתר שנקרא "חוויות כואבות" ושם פגשתי אנשים בני גילי כאשר המשותף לכולם, שאף אחד מהם (כך אני חושב, אבל אני תמיד מקצין) כבר לא בעניין הזה.

רובם, אם לא כולם, הפכו למשפחה, ביססו קריירה, גידלו ילדים וכו.

אפילו האתר כבר שנים שלא קיים.

כעת אני נמצא באתר הזה, שאני מסתכל אני רואה מלא נשים בתחילת גילאי ה-20 ולא תמיד מבין מה הקשר ביניהן לביני.

מנסה להיזכר איך הייתי, וואלה, לא זוכר.

אבל גם אז רציתי להיות אבסולוטי.

ואיפה אני היום?, אני לא חושב שהתקדמתי מגיל 20 בסנטימטר אחד.

אז אוננתי וגם היום אני מאונן, שפשוט היום זה נובע כי משעמם לי ומייאוש.

אם הייתי מחפש עכשיו שולטת, אז בטוח שהייתי מבקש אפשרות לסשן פה ושם, לקבל משהו, נגיעה  ליטוף, משהו חומרי כזה אני חושב.

יש הרבה בלאגן בראש ומלט דברים שרוצים להיאמר אבל לא תמיד יוצאים נכון על הנייר.

גם את הדוכסית, אני לא מתלונן ולו לרגע, אבל בהחלט יש בי עייפות כלשהי.

מצד אחד, לנסוע 100 קילומעטר עם פקקים ואז לבוא לשרת, זה כבר קשה לי.

ולעשות אותו דבר שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ולא לקבל משהו, זה מתיש אותי.

אולי זה רק בגלל שהיא השנייה שאני עבד שלה.

אולי בגלל שאין לי שמץ של מושג בזוגיות או איך זה להיוץ מול אישה.

יש בי בלבול, תסכול.

כמו שיש מישהי שהיה לי קראש עליה ביסודי והקראש הזה קיים כיום, חברים בפייסבוק.

כל פעם מנסה משהו ותמיד נדחה על ידה.

אז הולך ואחרי גמה זמן חוזר ושוב מנסה ושוב נדחה, זה ממש ממש מתסכל.

אולי משם נובע התסכול והכעס שיש לי היום.

באמת, מה צריך להתעסק עם קראש על מישהי משנות ה80 של המאה הקודמת?

מצד שני, מה כבר אני יכול לעשות אחרת?.

אני קם ב7-8 בבוקר, שם גרביים, מכנסיים, נעליים והולך לחרבן וקורא בטלפון.

עוברת חצי שעה, אני שוטף פנים ומנגב ידיים.

עושה כריך עם רסק עגבניות וגבינה צהובה  יושב על הספה ולועס.

ב-9-9.30 יורד למשרד.

מפעיל את כרום, עונה לשאלות כל כך טיפשיות (למה הטלפון שלי לט מצלצל?, כי הנמכת את הווליום), גולש בפייסבוק, בטוויטר, עושה פאזל.

ב-11.30 עולה לדירה לחרבן.

ב-12 יושב על הספה ועושה כלום.

12.30 אוכל צהריים.

13.15 חוזר למשרד ועושה פשוט כלום.

15.30 עולה לדירה לחרבן.

16.00 יושב על הספה רואה טלוויזיה.

עושה כריך עם מיונז וסלמי, אוכל.

אוכל תפוציפס, דובונים, עוגיות שוקולד ציפס, עושה ביד.

19.30 מדליק דוד אם צריך

20.00 נכנס להתקלח.

20.45 נכנס למיטה, משחק בטלפון, מאונן, שומע פודקאסט, משחק, מאונן, מנגב עם מגבת.

12.00 או 1.00 מנסה להירדם.

וחוזר חלילה.

דרך אגב חשוב לציין, אין לי ולו תלונה אחת, ולא מילה אחת רעה להגיד על הדוכסית.

היא אישה במלוא תפארתה ומאחל לכל אחד את הזכות והכבוד לשרת אותה.

סתם...זה מה שעולה לי בראש.

מאוס כזה.