אתמולים:
עם יש משהו בכל התהליך הזה שאני צריך ללמוד ממנו , זה החיים שלא בשליטה.
מדהים עד כמה זה כואב לי.
אתמול בשדה הקרב הראשון, האמא שלה הגיע, ללא התראה כמובן, כשהיא עזבה, חצי בית נראה הפוך.
שתקתי, גם כשהיא הציגה בגאווה את העובדה שהיא זרקה את הספה הישנה , זו שביקשתי לזרוק לפני חצי שנה.
גם כשהכורסא שלי, פתאום לא הייתה מול הטלויזיה.
--------------------
בשדה הקרב השני, היו הבטחות, מתנת יום הולדת, לילדה, ניתן ביחד, בוקר למרות כול הדיבורים, היא חשבה שוב והראתה לה את המתנה, כי זה יום הולדת, כמובן ששהיא הראתה לה אחרי שאני כבר הייתי בעבודה, מה שיוצר מצב שבו הייתה שאלה של לתת או לתת לילד מתנה אחרי שוידאת את הידיעה שלו על קיומה.
כן בטח, תני לה את המתנה.
-------------------
סצנה שלוש, מסעדה, אוכל רומני אוטנטי, ילדת היום הולדת חולה על הקבב.
יש אין סוף מקום, אבל אנחנו יושבים בחום של אתמול בחוץ, כי מעשנים בצד השני של האולם.
מצד אחד כול כך כיף לי עם הילדות, מצד שני היא שם מסתכלת עלי.
כאילו תא משפחתי.
הצגה מחורבנת.
--------------------
4,
אצל היועצת, שעת לילה, בייבי סיטר שאיחרה רק בשנייה או שתיים,
אני יושב שם קפוא פיזית, עייף מנטלית.
היא מספרת יועצת על הניצחון שלה בסוף שבוע, היא מדברת על להתמודד,
אני שם לא מאמין, נצחונות קטנים, אשליות של מה?
היא יושבת שם מספרת איך היא עובדת על עצמה לקבל אותי, כמו שאני , כדי שיהיה לה טוב איתי כמו שאני, ואני רק רוצה לצרוח, על תקבלי, לא תקבלי, שחררי .
אחר תשומת הלב אלי,
אני אומר את מה שאני מרגיש, זה חרא, לא רוצה את הטיפול הזה ככה, אשלייה של תיקון.
היועצת מתמקדת בי, העצמאות שלי הופכת לפתע למין דבר שהוא כמעט שלילי, אתה לא יודע לבקש עזרה, אתה פותר את כול הבעיות לבד. נכון.
בערך נכון.
מספר האנשים שעליהם אני סומך לעזור לי קטן.
יצאתי אשם.
"הדרך שלך, או אין דרך אחרת! מי תוכל לחיות עם כזה דבר?" היא שואלת.
סילוף מכוון.
דמוקרטיה ביחסים, פוווווווווווווווווווווווווווווווווייייייייייייייייי.
---
היום:
כואב לי הראש.
אני מרגיש חרא.
איך שהוא אני מרגיש אשם, על הדרישות, על היכולת האישית, על זה שאני אני.
די ,
אני הולך לעשות משהו אחר .
עבודה נעימה.
לפני 17 שנים. 27 באוגוסט 2007 בשעה 5:11