במערכות בקרה מלמדים לזהות מערכות מתכנסות ומתבדרות, בקרה טובה מטרתה לכנס מערכת שמגיבה להפרעה כמה שיותר מהר לערך נדרש.
במערכות ניהול מלמדים דברים דומים, צוות וחלוקת מאמצים, כל מיני שיטות שאמרות להביא תוצאות של מאמץ ארוך בזמן ידוע.האחת מהן היא למדוד את התגובה להפרעה גם היא.
בפיננסים, כשמלמדים ניהול תקין, שואלים לא פעם שאלה פשוטה, אם היית צריכ.ה להוציא היום סכום גדול, ולא חשוב מאיזה סיבה, נגיד 100,000 ש"ח חירום, האם היית יכו.לה וכמה זמן היה לוקח לך להתאושש? הפרעה ואיזון.
כמי שתמיד אוהב את עצמו בעומס גבוה, מי שבידיעה מנסה לדחוס בחיים האילו פעמיים חיים לפחות, מדי פעם גם אני שם לב שאני מתבדר, יוצא מאיזון. נכנסה הפרעה אחת או שלוש באותו זמן שהם מצטברים.
בזמן האחרון היו כמה ארועים כאילו, שהוציאו אותי מאיזון.
ולפעמים, העומס, נהיה לא הגיוני, וכשלא הגיוני, אני עושה דברים לא הגיוניים., כמו למשל, בתוך האין זמן הזה שלי, אני ממש רוצה למצוא זמן לצלם, סט חדש, התחלה.
כי אם לא שפוי אז שיהיה עד הסוף.
אבל כמי שרוצה ורוצה, אני רוצה משהו אחר.
אני רוצה לאתגר את עצמי, הלאה.
אני רוצה לבלוע יותר.
אני רוצה לצלם משהו שחורג לחלוטין מהנורמה שלי.
אז כן, אם יש לכם.ן משהו פסיכי בראש, זה הזמן ללחוש לי אותו.
--------------
מתכנן לעצמי בסוף החודש חופש קצרצר בחו"ל, פתאום חופש נשמע לא רק צורך אלא שפיות. וככל שאני נוטה לטבוע יותר בעבודה קשה, ולהעמיס יותר, יותר ברור לי שאני חייב לברוח קצת. הגיוני נכון?
אחרי שלא קראתי חודשיים ספר עד הסוף, סיימתי שניים השבוע, כי אין לי שניה לנשום, והאינסומניה השתוללה, אז יצא משהו טוב מזה.
בחו"ל המיועד מחכה לי הרפתקאה קטנה פרי המאמצים של השנים האחרונות, סוג של חיוך וטפיחה על השכם עצמית.
אני יורד מהיי פסיכי של לעשות כמה דברים שבכל צורה מוגדרים כהצלחה. ובתכלס הם רק דלתות שנפתחו ואחריהם עוד הר לטפס. מה שמונע ממני כל יכולת להרגע לברך את עצמי, אלא מעלה את הצורך ללחוץ עם הרגל על הדוושה שוב עד הרצפה.
מתי שהוא נהייתי המבוגר האחראי, ההוא שמרצה לא.נשים מניסיון, זה שיש לו את הצלקות ללמוד מהן, ואני לא מתיישב לחלוטין לעצמי בנקודה ההיא.
התחלתי ללמוד תכן של מערכות שלא נגעתי בהם מעולם, בתוך העולם שלי זה קצת מקביל למנתח מח שיום אחד מתחיל ללמוד ניתוח לב, כי פתאום נמצא הקשר וסיבה, אז הבסיס דומה אבל הפרטים, הפרטים הקטנים, הפרטים החשובים, הכל בפרטים, ואוי כמה הפרטים אחרים.
אני כבר לא אצא לפנסיה כשאני בן 50, מה עם 55?
אני תוהה מול עצמי, אחרי שסגרתי את המכסה על שתי יוזמות שלי, ואני היום מסייע לאחרים לממש את החלומות שלהם, האם אני שרוט ומתעכב בלממש את החלומות שלי, האם פתאום אני מתנהל ממקום של חשש עצמי?
תסמונת המתחזה נעלמת ברגע שאני על הפודיום.
אני אוהב אותך. כן הכוונה גם אליך, וגם אליה, את יודעת מי את, ואת יודעת למי כתבתי את זה שהוא לא את. זה אני. מסובך. והכי פשוט שיש.
הבלוג הזה = הפסיכולוג העצמי שלי. תסבלו.
אני מתגעג לרעיון של אבא שלי.
זה חייב להיות דפקה מהותית להיות רעב כל כך כל הזמן.
די נגמר הזמן למחשבות רנדומליות, אם הייתי לוקח ריטלין הבוקר כנראה שהייתי במקום אחר.
אבל להקיא את הראש החוצה זה משהו שאני חייב לעצמי.
מחר אקרא את כל זה ואעבד שוב.
החיים יפים במיוחד