כל, אני יודע, זה לא הדיסלקציה זה המשפט שמתנגן יחד עם המצב.
פוסט פריקה, פרידה, למידה, שחרור.
אז כמעט חמש שנים מהפעם הראשונה שנפגשנו (עוד חודש היה חמש שנים), ונזק לא שלי.
ללא דרמה גדולה כסיבה ראשית, חיים, מסלולים שונים, מקומות וצרכים אחרים. אבל עם לא מעט מקומות וטעויות שלי, כי ככה זה.
דחיינתי להפליא את השיחה, אבל היא קרתה אתמול, בין לבין כל הבלגנים האחרים.
הייתי דביל מושלם בהתחלה, לפחות בעייני, קראתי ולא הבנתי, כעסתי (על עצמי), בתוך מילים של הבנה הדדית.
היא הלכה, ואני צללתי לעבודה, מקום המחבוא שלי, וניסייתי לנשום את זה, וזה כואב.
ישנתי רע.
הגעתי למה שהייתי צריך, בעבודה, עשיתי שוב טוב, ועכשיו מנסה לשחרר את מה שרץ לי מאחורי הראש.
כל הפחדים כולם! ניסיון עלוב בלכתוב את הפחדים, הנה מגיע:
חברים? זה מסתכם שם, אולי? האם פעם אחת אצליח, להעביר קשר מסוג אחד לסוג שני? בלי להרוס משהו טוב. פעם, הייתי צעיר, ולחתוך היה עבורי לחתוך, במכה, ללא רחמים, ללא מבט מאחור. פחדנות /עקשות / טיפשות, זה לקח תוצאה אחת רעה להבין שדרכים חד צידיות יש בהן מחיר לפעמים שהוא לא בר תיקון- נפרדתי ממשהיא שאהבתי, הקשר נותק, והיא לא איתנו עוד, כך שלעולם לא אוכל להגיד לה דברים שרציתי. אבל, לא רק שיא הדרמה אלא קשרים אחרים שנגמרו והיו אמורים להשמר כחברויות ל אידעתי לשמר.
וזה באמת מפחיד, לאבד את החברה שבנזק.
אותי לפחות.
כשלונות? אין מקום שכשלון נספר במה שהיה, במה שיהיה, אבל היי אני לא רציונלי כאן. זה נכנס בראש למקום הזה.
חסרים? הפולי, אהבותיי תמיד מאוזנות לחסרים שבי, או לפחות זה מחשבה שלי, האם החסר לא חסר יותר, האם החסר יתגלה שוב.
הנאות אבודות?
נוזלים?
מחשבות רצות.
תמונה מהפעם הראשונה שנפגשנו.
מספיק לי המילים בנתיים
