החומסיה השכונתית, יושבים מעל צלחת מהבילה של חומוס בניחוח תימני, פלאפל מעולה ורעש מרחוב ראשי.
אנשים עוברים, פתאום עובר אחד, שפת גוף שונה, כובע לראשו, לובש חולצה ועליה מתנוסס בגאון וגאווה "יהודים למען ישוע" מחלק פליירים לגאולה ונתקל ביחס של הרחוב היהודי המזלזל.
בעל הפיצוציה מגרש אותו בנהמות.
מספר דקות אחרי כן אנו מבחינים בטובי בנינו לבושי השחורים (דוסים) מציקים לבחור.
צעקות רמות אל מולן הוא מתמודד בשלווה די סטואית, "מנת חלקו של מאמין בישוע?" אני חושב לעצמי "תגיש את הלחי השניה".
לא עוברות יותר מדקה שתיים והסטואציה על סף הכיעור.
הגאון מהחנות ליד מצטרף להמולה.
מקבץ הפנינים מפיו כלל:
"אלה הגויים היהודים הם אילו שמביאים עלינו את ההומאים והלסביות."
"תאמין לי אני מבין במטיפים האלא, יש לי ילדים בגרמניה ויש אלפים כמוהם שם"
ועוד.
ואני נשארתי תוהה מול עצמי, עד כמה מכוער זה היה צריך להיות, כדי שאני אפסיק את הארוחה הטעימה ואעמוד על זכותו של מישהוא שמייצג משהו שאין לי קשר אליו, להפגין או לחלק פליירים ברחוב בישראל.
מה ההבדל הגדול בין המשיחי עם הפליירים, לטובי בנינו המציעים לי להניח תפילין באותה הפינה ורודפים אחריו.
לא היה מכות, לא ירד דם, לא הפסקתי לאכול.
לפני 16 שנים. 30 במאי 2008 בשעה 14:03