בין המילים האחרונות שנאמרו ביננו, אישה יקרה לי מאוד אמרה לי "אתה לא יודע להיות לבד!"
אני עדיין חושב על זה.
לבד, זה דבר נורא גדול, אבל תמיד חשבתי שאני מכיר לבד היטב.
הייתי בזוגיות 14 שנה, לבד.
חברי הטובים ביותר מכירים חלקים בלבד ממני.
חברי לעבודה מכירים חלקים אחרים ממני בלבד.
חלק גדול מהאנשים שאני מכיר, לא מבינים את צורת המחשבה שלי, כשמשחקים באסוציאציות כמעט תמיד אני עוצר את השטף.
אני טוב בהרבה דברים ולא חושב שאני מצטיין באף אחד מהם (למעט שניים) מספיק, תחומי העניין שלי כול כך נרחבים שאני תמיד מרגיש חסר מיקוד.
זה לא סתם שהדימוי העצמי שלי הוא של בצל.
אז עכשיו אני חושב בחזרה על הביחד שאותו אני רוצה,
אני רוצה ביחד שעיקרו משותף, וחלקו פרטי, עכשיו נשאר רק לבחור מה חשוב שיהיה משותף?
מה יותר חשוב? יש כזה דבר יותר חשוב?
חקר עצמי מוביל לשגעון.
הבו לנו הכרה עצמית, זו הדרך הקצרה ביותר לאובדן השפיות.
לפני 15 שנים. 23 באוגוסט 2008 בשעה 21:03
