ידעתי שזה יגיע,
וזה קרה, כמו שעון כמעט, טיפה אחרי שנה מהפרידה והיא מודיעה שיש לה מישהוא, רציני,
ידעתי, גם אמרתי לחברים שיש לה משהוא,
והילדות מכירות אותו כבר,
והכול בסדר,
רק שעלתה לי תמונה שלו מצחצח שיניים בכיור של הבית שהיה שלנו, דלת פתוחה והילדות שלי בבית.
וזה מעמיס עליו את נטל היותי שם,
וזה מעמיס עלי את היותו שם.
מצחיק מה נראה פתאום אמיתי.
---------------------
אמרתי לה, שאני אוהב אותה לתמיד,
זה נכון,
אחרת למה זה כול כך כואב?
---------------------
פעם קראתי שלהתאהב זה שלב האידאליזציה, השלב הזה בו אנו מעלים את הנושא על ענן, מכסים אותו בזהב וכול אשר הוא, או עושה, נכון הוא.
לאהוב אותו מאמר אמר שזה שלב הקבלה, להכיר בכול מגבלות האדם שמולך ועדיין לרצות בו, לראות בו את מה שטוב לך ומה שרע, ועדיין לחשוק בו וכן הלאה.
אני חלש בלהתאהב, מנגנוני ההגנה של מהנדסים, קשה לי אפילו עם אשליות עצמיות, אבל כשאני אוהב, כנראה זה לתמיד.
----------------------
שתי ילדות הולכות ברחוב, אבא מאחור מקשיב לא מקשיב, מרחף,
מדברות על כמה זמן לוקח למשהו לקרות,
הגדולה אומרת לקטנה "זה יקח המון זמן, בטח אלף שנה,"
הקטנה עונה לה " אז מה, בעוד אלף שנה תהיי בת אלף ושמונה ואני בת אלף ושש"
אבא נחנק מרוב צחוק.
--------------------
לפני 15 שנים. 22 בפברואר 2009 בשעה 7:54
