בגנות הספוף, או למה לארץ נהדרת מותרת וכאן בכלוב אסור! (או לפחות כדאי לחשוב עוד שנייה אחת).
גילוי נאות, נמאס לי ולכן אני כותב, אני לא מחשיב את עצמי כבר סמכא או בעל ידע לא בהומור, לא בבלשנות, לא בכתיבה ולא בשום מדע או תחום שבו אגע במאמר זה, אני פשוט אומר את שלי ומקווה שאולי אשאיר עצם למחשבה.
הספוף (SPOOF)) מוגדר על ידי ויקיפידיה (1) כך: סאטירה, פארודיה עקב חיקוי, טכניקת כתיבה או אומנות המגחיכה את נושאה. לעומת זאת, המילון החינמוני און ליין מגדיר את הספוף (2) כך: חיקוי לועג של משהו או משהוא, לרוב קליל ובהומור חיובי.
אני מודה תמיד חשבתי שהמילה הזו באה משילוב בין המילים SPIN ו OFF. כלומר, היציאה מהמקור למקום אחר, מצחיק, נהדר וכמה שפחות פוגע ומעליב.
דוגמאות להומור מהסוג המדובר ניתן למצוא בכול מקום, מארץ נהדרת המופיעה בכותרת ועד סדרה של אתרים מומלצים ומשעשעים (3-7), הלוקחים את אומנת ההתבוננות במקור, את איתור אותו צד חלש של אדם או מאמר או אמירה, והגחכתו על ידי חיקוי בטקסט נוקב או חיקוי מאלף/מעלף.
אבל עד כה אני כולי מחמאות ודוגמאות קורעות יותר ופחות, ואפילו מודה כי אני נהנה מהרעיון והעניין, אז ממה נמאס?
נמאס ממה שאני רואה כשילוב של תרבות הטוקבק עם ספוף. כולנו יודעים שקל יותר להגחיך מאשר להעריך. יותר ויותר אני רואה כאן בכלוב תגובות לשרשורים או לפרסומים בבלוגים שהן כולן, מהתחלה ועד הסוף, ספוף.
אז מה? הרי הכול כתוב בדומיין פתוח לקהל, ושמורה לקהל הזכות להגיב בצורה הנראית לו, הרי כול מילה כתובה באינטרנט הופקעה מזכות בעליה, היא ברשות הכלל וככזו שמור לכול אחד ואחת מאתנו הזכות להגיב כראות עיניו.
זהו ש,
הכותב בכלוב בניגוד לדמויות ציבוריות כותב על עצמו. אם על היום-יום שלו, או על אותה פנינה חד פעמית שמאירה מעצם הוויתה את חייו. יותר מכך, בשל היות הכלוב אתר שנע סביב הגדרה אמורפית אך יחודית של האדם הנוגעת ברובה במיניות, בדרך כלל הכתוב כאן, יגע בטאבו של אותו אדם או של אוכלסיה מסויימת הקוראת כאן ובכלל.
כלומר בניגוד לכול אותם דמויות ציבוריות שספוף מעמיד מולם מראה, המעלה את חולשתם מול עיניהם ומשפרת את סיכויים להשתפר (ראה אהוד ברק, ציפי לבני, ביבי והשפעת תוכניות החרצופים וארץ נהדרת לדורותיהם על תדמיתם הציבורית ופועלם), הראי שאנו מעלים אל הכותב כאן מכוון (גם אם לא בכוונה) כמעט תמיד למרכז הוויתו של הכותב, מעצם העיסוק בנושא שהוא טאבו בכול מקום אחר או עבור הכותב ,הספוף פה צוחק על מה שלא היה עולה לאוויר במקום אחר.
לקוראים באתר כמו שלנו יש זכות, כן זכות להיות חלק ממילים הבאות מהמקום הכי ערום של אדם. מילים שלרוב אינן ערוכות, אינם מסוגננות, ולא צוות של כותבים מושחזים עמל על נאומן ותוכנן במשך ימים. הכתוב כאן ממצה בפיסקה חלק מאישיות הכותב. הזכות הזו היא כפולה שכן יש לנו גם את הזכות להגיב באופן ישיר אל הכותב.
מעטים מאיתנו שמעו את נאומו האחרון של אהוד ברק, את מה שאמרה סוניה פרס השבוע , את סקנדל האחרון סביב פולטיקאי כזה או אחר ממקור ראשון, למעטים עוד יותר מאיתנו יש את היכולת לתת ביקורת על המאורע ישירות לאותו נבחר ציבור. העיתונות מציגה עדות יד שנייה, מסונתזת ומגמתית יותר או פחות. הטוקבאק הוא כלי שהתבזה על ידי המשתמשים בו בחופשיות כה קלה וממילא ממוען לכותב ולא למושא הכתבה.
לעומת זאת, התגובה בכלוב מגיעה ישירות למקור, ללא ריכוך וללא המתקה. כל מילה שאנו כותבים לרעה כאן מגיעה ישירות אל הכותב המקורי. בניגוד לטוקבק על מילותיו של איש ציבור שיהווה ביקורת על כותב הנאומים, כאן אנו פוגעים באדם. אין שום שלב ביניים בין הכותב כאן ובין המגיב. האגרוף, רבותיי, לא מונף אל שק החבטות או אל רכב ממוגן אלא ישירות בבטן הרכה.
נוח לי לחשוב כי במקום הפתוח לשונה ולאחר, כזה החוגג את השונה בנו ונותן לנו מקום להתבטא ללא חשש, דווקא כאן, ביקורת ישירה עדיפה על כול סאטירה ופארודיה. אוסיף ואומר שלדעתי קשה יותר לכתוב בכלוב את עצמך מאשר במקומות אחרים, קל יותר להגחיך את הכתוב כאן, נוסיף על כך את האפקט (בהכללה) כי פארודיה פוגעת יותר מביקורת, ואנחנו יורים לעצמנו ברגל.
אנחנו פוגעים בעצמנו כי הלעג לכותב מבריחה את המילה הנהדרת הבא. גישה פוגעת, שלילית, מתנשאת וסרקסטיטית, יוצרת מצב בו הכותב יחשוב פעם שנייה לפני הפרסום הבא. מעטים מאיתנו בעלי עור עבה מספיק על מנת שלא יהיה לנו אכפת כיצד אנו נראים בראי הכלוב. המטרה המוצהרת של כה רבים מאיתנו למצוא כאן בן זוג לא מאפשרת לחלקים נרחבים מאיתנו לצאת נלעגים.
וכך בביקורת הקלה והמצחיקה, אנו מגדילים את חולשתינו. האתר נעשה משעמם יותר, תכנים נהדרים שמהלכים על הקצה, או אפילו מהווים את לב הקונצנזוס מושמטים או לא מפורסמים
.
אני לא רוצה להיתלות בתור הזהב של העבר, אבל עובדתית, רבים מהכותבים המדהימים שהיו פה לפני שלוש וארבע שנים אינם פה. הם לא הפסיקו לעסוק בבדס"ם, הוויתם לא נצבעה לבן ונילה. אך אנחנו כקהל לא קוראים את מילותיהם, יצא שכרנו בהפסדינו.
כדי ללמוד חייבים להקשיב לשונה, כדי ללמוד צריך לקבל את האמירה ששונה משלך. סובלנות היא תנאי הכרחי ללמידה. לא כול השונה ראוי לגיחוך, ולא פחות חשוב, גם הבנאלי ומובן מאליו לא ראוי לגיחוך, הותיקים כאן ועכשיו לא המציאו את הבדס"ם, ואין להם זכות ראשונים על הידע.
לסיום אומר כי יפה האיפוק והמחשבה תחילה. כמאמר הסטיקר "עצרו את הטיפשות, חשבו ואז עשו", אני מפציר: עצרו את הרשעות, חשבו ואז בקרו.
בביקורת אין דבר רע, בצחוק משותף יש רק מלכד ומענג, אז רק שנו את הטון מעט.
BENT
קישורים :
1. http://en.wikipedia.org/wiki/Spoof
2. http://dictionary.reference.com/browse/spoof
3. http://www.thespoof.com/
4. http://mizbala.com/?p=2052
5. http://www.yonizigler.com/blog/archives/tag/%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%A3
6. http://www.nrg.co.il/online/47/ART1/862/733.html
7. http://net.nana10.co.il/Article/?ArticleID=385166
לפני 14 שנים. 23 בינואר 2010 בשעה 21:58
