לפני 14 שנים. 18 באפריל 2010 בשעה 16:43
אני זוכר.
וזה לא שונה כמעט מכול יום אחר, שבוא אני זוכר.
ומתי כבר אמרתי פעם לא מתי גבורה ומטרה נעלה, אבל זכרונם עימי.
והם אינם ואימם, מה עם אימם?
אני מצר על חוסר היכולת לחבק את הורי השכול באופן רציף, תומך ויעיל.
מחר ביום הזכרון אני אעמוד בשקט בצפירה ואזכר בשני פנים דהויות.
מחר ביום הזכרון אשמח שאיני בן דורו של אבי, שהותיר עשרות של חברים בבתי קברות.
מחר ביום הזכרון, אחבק את בנותי ואתהה.
