יש שלושה סוגים בהכללה של הרצאות בהם מלמד משהוא משהו.
1. המומחה: מומחה הוא פרופסור, או מורה או כול אדם שרכש את הידע שלו באופן פורמלי ומעביר אותו הלאה.
2. החובבן: החובבן מציג לעולם את מאמץ הרב שהשקיע בלימוד אך הלימוד אינו מוסדר ומאושר בתעודה, מצד שני חלק רחב מהלימוד של החובב הוא בעל ערך מדיד, ונעשה במסגרות מסודרות, החובבן יכול להיות הפסיכי שמטיס טיסנים, משיט סירות, אספן הבולים, או המכוניות, וגם... (עוד ידובר וגם השקט הזה)
3. סיפור החוויה האישי: במסגרת הרצאה שכזו מועבר ידע שעליו מוטל דגש, זהו סיפור מקרה ותגובה, תיאור של מקרה מפי המספר.
כאן ועכשיו בארצינו שלנו מעטים החובבנים, מעטים עד כאב, יותר מזה בארצינו הקטנה אין לדעתי מומחה אחד באף אחת משום הדיסיפלינות שמוכלת במטריה הזו הנקראת בדס"ם, אין! נאדה! ואשמח להוכחה אחרת אבל אני מפקפק ביכולת של משיהוא להפתיע אותי בנושא הזה.
עקב ריחוק גיאוגרפי המשולב עם אופי ישראלי מומחים גם לא מגיעים או מוזמנים לארץ כדי ללמד ורק על זה מגיע פוסט עייף וטרחני אבל לא כעת.
בגלל שאין מומחים, ובגלל שיש מיעוט של חובבנים הלימוד כאן מועבר שוב ושוב על ידי אנשי החוויה, רק שבארצינו, ארץ הסמוך והחפיף בעיני המרצים ובעיני הצופים קשה להבדיל כבר בין החובבן ולבין החוויה האישית.
מצד שני הותק נושא לו משקל בעיני המשתמש, כמו הצב בשיריונו, ותק הוא הקליפ המבדילה בעיני אנשים, ותק הוא מה שמרשה מעבר בין אנשי החוויה לחובבנים, והבעייה שלא, זה לא ממש עובד כך.
נקודות למחשבה.
המשך יבוא או אולי לא.
לפני 13 שנים. 9 בינואר 2011 בשעה 21:49
