REBIRTH OF BENT

זה מקום שכולו נוצץ מריח חיטוי,
כמה מאמץ השקעתי בחיי שלא להגיע אל בתי חולים ובכול זאת מגיע הגיל שאין בו בררה יותר,
ואני עומד בכניסה, והולך במסדרון מלא הדלתות הזהות, ומגיע לשם.

מחלקת מונשמים,
זה לא הוספיס, כי לאנשים פה אין שום כוונה למות בקרוב,
זה לא בית חולים, כי חולים אמורים או להבריא או למות, וכאן אין מה לתקן,
זה לא מקום לילדים או לאופטימסטיים כי אין כאן דרך,
זה מקום לאנשים שנגמר להם האוויר.

נגמר להם האוויר והרפואה המודרנית , או יותר נכון הרופאים המודרניים בבדיחה אכזרית, באבחת ניתוחון פשוט חיברו אדם למכונה,
וכך גם זה שאין לו אפילו מעט נפח נשימה, מוכרח בצליל אחיד לנשום, ולנשוף.


זה המקום הכי שקט שהייתי בו, מקום ללא שימחה, אפילו המסדרון שמוביל אליו מלא במכתבי תודה של משתקמים הופך ריק עד כאב, כי כאן אין איך להגיד תודה בקלות.
והצוות שקט, כי אין על מי לצעוק,
והחולים שקטים כי אין להם קול,
האורחים שקטים, כי אין מה להגיד והכאב מנצח את העיניים.

----------------------

בתוך האין אוויר שמלווה אותי כבר כמה שבועות חיפשתי קצת כוח במקומות מוכרים.

ומתוך כול הכאב מצאתי את עצמי בוכה דמעה בודדה על כלב עם שם של שוער, שהיה מתוק ואיננו עוד, ולא אמרתי לו שלום.

---------------------

בדרך לאין אוויר עוברים ליד המקום שבו דרה סבתי השלישית,
אישה נדירה, וכך אל מול הכאב של המחלקה,
אני נוסע אל כאבי העבר,
למי שגם לה לא אמרתי שלום בזמן,
שלא נסעתי לקחת בסדר פסח סתם,
שנחסך ממני פרידה,
אבל פספסתי שלום

-------------------------------