REBIRTH OF BENT

יש לי הרגשה של בוקר יום חופש מושלם, כשאנחנו עוצרים את האופניים אל מול עץ, ומתפנים לנו לשבת על סלע נעים כמה דקות על קצה הצוק הצופה לאגמון החולה.
הסינגלים של רמות נפתלי נעימים ולא אתגרים בשלב זה של האביב, לא רטוב ולא מחליק, ואנו בחופשה נוסעים לנו בגבולות הקל והנעים, כך שכשאת שוקעת אל תוך השקע בכתפי, אנחנו בדיוק מיוזעים בצורה הנכונה, אפילו הנשימה לאחר מאמץ מסונכרנת לה להנאתי.

אני שואף את ריחו של שיערך המשכר, והוא מתערבב עם הפריחה המקיפה. אני נרגע, ואת שוקעת אל חיבוקי, וללא ספק הייתי שוקע לחלום קל, כשאת מחייכת אלי ושואלת "אולי כמו ילדים, נחרוט לנו את שמינו על ספסל העץ כאן בפינה שישאר לנו ולעולם מזכרת מיום מושלם".

מחייך אני עונה "אבל זה עדיין לא יום מושלם.

"ומה יעשה אותו מושלם, עבורך, אם לא את היום את הרגע הזה? מה יעשה לך אותו מושלם?" את שואלת.

אני מחייך עדיין, אך חיוכי צובר עוד תוספת שאת מבינה מיד, צוחקת את אומרת "אתה פשוט לא יכול בלי משחקים, או אולי אתה לא יכול עם בגדים?" מותירה בחלל האוויר ספק שאלה ספק התגרות, ומיד מוסיפה "מזל שאתה כאן ביער בלי קצה חבל או אמצעי משחק".

"את בטוחה?" אני עונה, "או שאת מאתגרת אותי לטובת השלהוב?", את מחייכת אלי "זה משנה?" את מתריסה.

אני שולח יד לתיק הצמוד לאוכף האופניים, ושולף ממנו את ערכת החירום, פנימית חלופית, שאת תמיד תוהה למה אני נושא אותה למרות שאני מקפיד על פנימית איכותית עם ג'יפה בצמיג ולא מתפנצ'ר אף פעם, לדרמן חד ומושחז, ומתיק הגב שלי אני שולף את ארוחת הבוקר הקלה שארזנו.

אני פורס את השלל מולך על ספסל הפיקניק מהעץ, ושואל "את עדיין בטוחה?"

הדבר הראשון שאני חייב לודא ברגע זה שאת לא בורחת, משתפנת, שלא תתחרטי אל מול היום והאור המסנוור, הסיכוי שיראו, או הסיכוי שיראו סימנים. בזמן שאת בוהה במה ששלפתי, אני מודיע לך "תחשבי על זה, אני מוצא עץ להשתין", והולך לי אל כיוון האנטנה הגדולה של צה"ל שמאחורי.

אני עומד אל מול הגדר, ומלבד למלא אחרי קריאת הטבע, מוציא את הלדרמן וחותך מהגדר בחלקה העליון, ארבע פיסות תייל, עטוף בפלסטיק ירוק ובאורך של כחצי מטר, אני משאיר בגדר שקע ויודע שאצטער עליו ועל ההתנהגות אחר כך, ומתחייב לעצמי, אחר כך אתקן.

כשאני שב, את ישובה אל הספסל אל מול הפנימית, אל מול הירוק, רגועה, מחייכת.

אני טופח על ישבנתך המציץ מעבר לספסל "על הברכיים ועל השולחן" אני מורה.

עוזר ומזיז אני ממקם אותך באמצע השולחן, קרסוליך נשענים אל מחוץ לשולחן העץ, אני דוחף אותך מעט קדימה כך שאת על ארבע.

תיל ראשון חובק רגל דרך הרווח של העץ שבשולחן, הלדרמן אוחז לו שני קצוות ומסובב אותם עד שהתייל אוזק את רגליך ומפעיל לחץ על רגלך.

מפשק את רגליך והרגל השניה מתקבעת גם היא שולחן הפיקניק החבוט.

עובר אל חזית השולחן ומביט בעיניך, מנצל את הזמן לחטוף נשיקה מענגת של פרפרים הדדיים, לפני שאני אוחז בידיך ועוזר לך להניח את לחייך הימנית על השולחן, ידייך פרושות לצדדים.

שתי חתיכות התייל הנותרות אתה אוחזות בידיים הפרושות לאורך השולחן, מותירות אותך בתנוחה מגרה להפליא כשישבנך מונף באוויר, וראשך כה נמוך. אני עוצר לעוד נשיקה על לחייך, מסיט את שיערך מפניך, אני רוצה לראות כול שינוי ותנועה בפניך היפות.

אני רוצה לראות כול כאב, חיוך והנאה שתחווי.

שולף את הסכין מהלדרמן ונעמד על הספסל, בידי האחת אני אוחז בחולצתך, מותח את החולצה לאחור ונועץ את הסכין בחולצת האופניים המנדפת של חברה מפורסמת, מעט מתחת לקו החזייה המוחבא בה בקפידה, "משוגע" את מפטירה "זאת חולצה של (חברה מפורסמת שעלתה יותר מדי כסף)!".

אני מחייך ולאט אני גוזר את החולצה בקו הצלעות התחתונות, צידו הקהה של הסכין נוגע בך מדי פעם כשאני חג מסביב לגופך, עד שאני נפגש שוב בנקודת ההתחלה, אני מסיים בחתך לאורך עמוד השדרה המקומר שלך ונותר עם פסית בד מרובעת, מעט מיוזעת, וכול כולה מדיפה את ניחוחך בידי.

אל מול ענייך על צד הספסל אני משתמש בסכין כדי לגזור ולקרוע שתי רצועת של בד גמיש בעובי של מספר סנטימטרים מאורך שאריות החולצה.

"אני לא יכול שתעשי יותר מדי רעש" אני מסביר, כששתי הרצועות מקיפות את ראשך ונקשרות מאחור, חוסמות את פיך, אני שולח אצבי ומשחרר את הלשון קדימה בין הרצועות, "לשון בחוץ" אני פוקד ומחייך לעצמי.

אני אוחז בפנימית ועל הספסל מול עינייך, חותך ממנה את הונטיל, את הטיוב שנשאר אני חוצה לשנים ואז לארבע. אני ממשיך ופורס בכול רבע רצועות ארוכות, אך לא עד הקצה, משאיר כעשרה סניטמטר לידית אחיזה. כשאני אוחז לי בכול הארבע ביחד את רואה אל מול עיניך פלוגר מאולתר בעל לא מעט זנבות ומשקל מכובד.

אני מחייך ומשאיר לך מעט למחשבה "תשמחי שאני לא בוחר ללכת אל הטבע ולמצוא קצת סרפדים",עינייך גדלות ואת ממלמלת אל מול החולצה, אך אני כבר נע לאחור, כשבמחשבה שנייה, אני גוחן קרוב לאוזניך, ולוחש, תראי לי את הסימן לדי בבקשה.

אני מתרחק וראה אותך מסמנת לי באצבע משולשת בכול יד.

"מתחילים" אני קורא בקול, ומנסה את הפלוגר המאולתר על הטייטס שחובק את עכוזך.

את מקפצת אך אני רואה חיוך לא קטן מבצבץ לו מבין קרעי החולצה.

כשאני עושה את הסיבוב ונעמד לי מאחוריך אני מבין את פשר החיוך, המגן של מכנסי הרכיבה ריכך את המכה.

אני מפשיל את המכנס חשף לאוויר עולם את עכוזך ואז את יופייך הרטוב והמנצנץ.

"מתחילים שוב" אני אומר, ומצליף.

-----------------------

הצלפות ושאר מרעין, אני סובב ומלטף, נושך ומצליף, מענג ולסיום מזיין.

כשאני גומר בקול תרועה את מצטרפת אלי בענות חנוקה.

----------------

אני משחרר אותך ומחבק אותך אלי לבושה, בטנך החשופה כעת בידי, שערך באפי, ואת ארוזה בידי, מוכלת בחיבוקי, נחה מהשחרור.

הנאה צרופה, "עכשיו" אני אומר "עכשיו מושלם, ואם תסתכלי על השולחן תראי את סימני אהבתנו".

אני מחייך כשאני חושב על כול המשתמשים אחרינו בשולחן ושואל

"את חושבת שמישהוא יהנה מהשולחן הזה כמונו?"