"נוסעים לאמיר", אומר איתן פתאום לחלל האוויר.
השעה כמעט שבע בערב, והאמירה הזו מוצאת את נוי באמצע הכנות לארוחת ערב, חושבת על הכביסה, על השעה של הכרבול יחדיו מול הטמבלויזיה, על הנעימי של אחרי, או אולי על לוותר על טלויזיה ולעלות להתקלח ולחזור אליו, רכה ומבושמת לעטוף אותו כמו שצריך באמת.
"מי זה אמיר" שואלת נוי בחיוך והאכזבה כמעט אינה ניכרת בקולה, בעיקר במיוחד שבזמן השאלה כבר היא מוצאת את עצמה מחייכת חזק יותר לקראת מה שהוא בבירור יום משחק, מחשבה נוספת עוברת בראשה והיא מוסיפה "ומה ללבוש?"
"את כבר תראי מי זה, טייץ ארוך וגופיה צמודה, בגדי אימון לגמרי, כנ"ל התחתונים והחזייה של אימוני ספורט, עשר דקות יוצאים, אני רוצה להגיע בשנייה האחרונה" יורה איתן בלי אפילו לחשוב, מה שמעיד לנוי יותר מכול שזה אכן משחק מתוכנן.
נוי כמעט רצה למעלה, אבל עשר דקות זה הרבה זמן כדי ללבוש טייץ וגופיה, והיא מחייכת וחושבת שאם כבר בגדים צמודים היא תפתיע עם הסט החדש שקנתה, זה שמשלב בתוכו את החזייה אבל מבליט כול כך את החזה שלה. היא מחליטה להשטף בזריזות, תשע דקות אחרי כן היא עומדת ליד הדלת, מעט רטובה מניגוב זריז, וחשבת לעצמה "לפחות אני מבושמת לכבוד הערב".
איתן מגיע בדיוק לדלת מחדר העבודה, בבגדי עבודה וסנדלים, פאוץ כלי העבודה שלעיתים משמש אותו כתיק לנשיאת ציוד משחק תלוי על כתפו , הוא רואה ומריח אותה, מחייך בהנאה לשמחתה במבט הזה שתמיד אומר לה כמה הוא אוהב אותה, מתקרב אליה, מושך אותה אליו לחיבוק, מעביר את ידיו לאורך גבה אל ראשה, חופן שיער בידו האחת ומושך את ראשה לאחור, ומנשק את צווארה החשוף. הוא נשאר שם לאורך הזמן הזה שמרשה לו לשאוב את ריחה אליו ולה להתחיל כמעט לרעוד בברכיה מציפיה, ובסופו של הרגע נושק לה שוב בעדינות. משחרר את השיער, ומושך את הגופיה הקצרה שעלתה לה אל מעל הטבור של נוי למעלה, בחזרה למקומה. פותח את הדלת ויוצא החוצה, ממתין לה שתצא, ונועל אחריהם את הבית.
נוי יוצאת את הדלת והוא בצעד נמרץ עוקף אותה ופותח לה את דלת המכונית, המושב לצידו לצד הנהג, ולא מאחור כפי שהוא עושה לעיתים, הוא גם לא מושיט לה את המפתחות לנהוג הפעם, כמו שהוא עושה לעיתים אחרות, אלא ממשיך לכסא הנהג, עיניו ומבטו חולמני מעט.
בדרך הקצרה אל היציאה מהיישוב, גלי צה"ל מוחלפים בדיסק של גאז חרישי, והמוסיקה ממלאת את חלל השתיקה. כשהם עולים על הכביש המהיר הוא שולח יד מלטפת אל ידה, אל בטנה, מלטף בהיסח דעת בצורה שגורמת לה לדגדג כמעט בכול הגוף, במגע הוא אינו רומז כמו שלעיתים הוא עושה על איבר שבו הוא יתמקד לאורך הלילה הקרב, אלא רק מעביר לה בבירור תשוקה, אהבה, דריכות ומשהו שהוא כמעט זרם חשמלי במגע. נוי מוצאת את הנשימה כול פעם מחדש עם כול תנועה קלה של אצבעותיו.
פנייה עלומה, ונוי שמה לב פתאום שאינם כבר על הכביש הראשי, אלא אל מול מרכז מסחרי קטן וכמעט נטוש, בפינה שלט ניאון מהבהב 'פנצריית אמיר' ונוי תוהה לשנייה האם הוא יעדם כשאיתן מצפצף לשלום וחונה במרכז הפנצרייה.
----------------
עד כאן הטיזר :)
מי שהיא רוצה הלצטלם בתפקיד נוי להמשך הסיפור?
:)
