זה סוג של הרגשה שרודפת אחרי בימים אילו,
החיים שלי הם סדרה של סצנות קרועות.
מרווחי זמן שמקפצים לי ללא הגיון.
אני מודד את העסוק הזה שכבר נמאס לי מעט ממנו בימים, לעיתים עייף מדי כדי למצוא את האנרגיה לעוד יום של עבודה.
אני מודד את המרחק הזה שהדרישה של העבודה שהטלתי על עצמי פוער מאהובי.
אני מודד את מה שאני לא מצליח להכניס בין לבין.
באחד הספרים שאהבתי בילדותי, הגיבור מתאר את אומנות הגאגלינג, ושם הוא על מנת לשפר את עצמו חותך את הרגע לשניים, ומכפיל את הזמן, וכך הוא מוצא חיים בתוך הרגעף עד שהוא נאלץ להגביר שוב את הקצב, והוא חותך את חלק הרגע לרגע קטן יותר.
בימים כתיקונם, אני מודד דקות של עשייה, אל דקות של מנוחה, דקות של קינק ומחשבה , דקות של שיחה, בלו"ז לא קבוע הכול נראה כמו סגמנטים של חיים בסרט של משהוא אחר.
העשייה שאני כה עמוק בתוכה מסתעפת למקומות שבהם אני שוחה, מקומות שבהם אני טובע, מקומות של ריצה מטורפת ועמידה במקום.
אני לא יודע לעמוד במקום, או לשבת במקום, או למעשה להיות בשקט.
חותך באוכל ומקטין מנות כדי לטפל קצת בעצמי, כך שאני מבלה זמן לקרוע את הרצון לצלחות קטנות, ומצלם כול מנה כדי לספור בסבלנות את הירידה המקוטעת בעצמה.
אני שוחה וכול בריכה היא קרע, אחת קדימה אחת אחורה, ובאמצע לעיתים כלום לעיתים עולם של מחשבה.
אני מחבק ילדות, האחת כבר כול כך גדולה אל מול הקטנה המקרטעת בחינניות מהממת, וחושב שהאושר להחזיק את הקטנה כמו שהיא עכשיו הוא עוד קרע, שיעלם לו לפני שאצליח לעכל אותו במלא.
עושה שיעורים עם הגדולות, רץ אחרי הקטנות ולא עושה כלום מהם מספיק.
חיבוקים של לילה נעלמים אל תוך חושך השינה, או דפים של ספרים ואל גניחות של אהבה מדי פעם מוצלחת.
בקרים הם עניין של ריצה אומ קלחת או שעטה אל היום הקרב, ורק לעיתים יש זמן לתפוס ולחפון עכוז או ציץ מהמם.
אמנות תופסת את תשומת הלב למאית השנייה ונעלמת מהעין והמחשבה.
מילים של שירה לא נורות לאחוז את תשומת הלב.
קרעים של חיים.
