יום שני של אמצע השבוע, בתקופת בית ספר, שעת בוקר.
צימר נידח באיזור לא מתויר היה שמח להפליא להשכיר לי את החדר ליום.
כן יש גקוזי, ויש גם טלויזיה שטוחה כך הבטיח בעל הבית, הוא גם היה הראשון מבעלי הצימר שהתקשרתי אליהם, להבטיח כי את הצימר מקיף מרבד דשא מטופח, אך למרות זאת יש בדשא פינה אינטימית שלא ניתן לראות אותה.
זה לא פלא שמצאת את עצמך, על הבטן, עקודה, מרגישה את הדשא על עורך החשוף, כשאני מניח את ראשי על גבך, קורא ספר, ומדי פעם, לוקח בידי להב של דשא ומלטף אותך בו.
בסופו של כול סיבוב של ליטוף אני מודיע לך.
עוד כ 150 עמודים, יגמר הספר.
ובנתיים אני מזכיר לך, להתרכז ולחשוב על מלותיו של וולט ווטמן
I believe a leaf of grass is no less than the journey work of the stars,
And the pismire is equally perfect, and a grain of sand, and the egg
of the wren,
And the tree-toad is a chef-d'oeuvre for the highest,
And the running blackberry would adorn the parlors of heaven,
And the narrowest hinge in my hand puts to scorn all machinery,
And the cow crunching with depress'd head surpasses any statue,
And a mouse is miracle enough to stagger sextillions of infidels.
כי אחרי כן, אני מתכוון לגנוב את כול המילים שלך.