כבר כתבתי פה פעם על מתי, על זכרונם המתעמם.
חשיבותם.
ליבי לכול מי שהרגיש את הכאב, ולכולנו כי אין בארצינו מי שזה לא נגע בו יותר.
והכאב הזה, מוביל תמיד למחשבות.
בשנים האחרונות יום הזכרון וההזדמנות הזו לשקט גורמים לי לחשוב על העתיד, לא הרחוק, הכי קרוב שיש. ועל העבר לא הקרוב אלא העבר ממנו לומדים מקום המדינה אותה נחגוג מחר ועד הלום.
לפני כלום זמן התגייסה ביתו של אחד מחברי הקרובים, הוא מבוגר ממני בחמישה ימים שלמים, והכרתי אותה מיום לידתה, והיא לא הראשונה, חברי המבוגרים ממני בעשור כבר משיאים את ילדיהם והם בתורם מייצרים בקרוב עוד דור שנולד לאותה מהמציאות.
המציאות שבה, השבוע כמעט חיפשתי כומתה, כדי לכתוב שגם אני עם דוד, כי הוא עשה מול המצלמה דברים שאני ודורי בוגרי האינתיפדה הראשונה עשינו בהחבא, ועשינו גם דברים גרועים מזה, טיפשיים מזה.
והוא לא אשם, מי ששם אותו שם אשם, וזה לא מג"ד ולא אודונר, ולא המטכ"ל.
זה הביא אותי לחשוב שעולם כמנהגו סובב, ודורם של הורי כשלו במשימה שהבטיחו לנו ילדי 73 ודומיהם, הבטיחו לנו בלי מלחמות, הבטיחו שלום.
ואני מביט בבנות שלי, ועכשיו זה עלי, עלינו על בני דורינו, ואנחנו כושלים, כושלים להביא להם קוט'ג במחיר נורמלי, כושלים לשפר את החינוך שלהם, כי כבר לא נוכל לעזור להם לקנות דירות בקלות, כי אנחנו כושלים.
כושלים בכול כך הרבה תחומים, אז איך נביא להם שלום?
מפחיד!
כי מתי היו סתם מתים, של תאונת אימונים והשני המהותי שבינהם עבורי מת בתאונת דרכים, רק ששכחו לרשום שהוא מת מפחד, מהאבן שנזרקה עליו.
והדם שלו על ידי מבצבץ לפעמים בחלומות, ושמו שאני שוכח בימים כתיקונם על שלט לבן המסמן ערימת חול, חקוק בי יותר מכול קעקוע.
והם מפחידים אותי כי רק עוד רגע, בנותיי יתחילו לצבור כאב שכזה.
ואולי, ביום הזכרון, משהוא נוסף יחשוב על מה שהיה ומה שיהיה.
ואולי רבים.
אולי