"זה באמת פעמון הדלת?" היא תוהה לעצמה, ידיה רצות על המקלדת, אוזניות לראשה, מנסה שוב לעבור את שני הדפים הקשים האילו בדרך לסיום הדד-ליין המעשן הנוכחי.
ושוב רעש או משהו חודר את ריכוזה, ושוב היא מרימה את ראשה להציץ, מבטה מדלג מעל חלון המחשב האישי המרצד, מלא בכול אותם ממתקים מסיחי דעת, דגלי הודעות אדומות וצלצלוים מושתקים.
יש שם בערוץ היחיד שהיא שומרת עבורה או יותר נכון עבורו הבהוב, של הודעה.
והוא יודע, הוא יודע שהיא לחוצה והוא לחוץ ומה עכשיו? והיא מהססת אל מול ההבהוב של חלון מרצד ונשברת, יד לעכבר והיא מקליקה על החלון שלו.
הודעה "תפתחי את הדלת, עכשיו !"
נו מה? מה דלת מה באמת נפלת עלי ? וככה בטישירט ותחתונים? היא מתגנב לדלת כדי להציץ מי לעזאזל, ומגלה נר בוער בעינית. נר? למי ישיום הולדת? WTF?!.
היא רצה לחדרה, מושכת מכנס מערימה ומדדה בספק ריצה, ספק תחרות שבירת מוח, אל הדלת. מכניסה רגל אחר רגל, שואבת אוויר ומכפתרת כפתור, ריץ ורץ סגור ומפתח ובריח. היא מושכת את הדלת, כמעט כועסת.
והחיוך שלו שם, והיד שלו אוחזת נר גדול בוער.
ורגע עוד הרבה אנשים מאחוריו.