את הרצף, שוב ושוב.
בזמן הזה שהוא לא פשוט מכמה וכמה גורמים אני מאבד קשר ורצף,
זה מתבטא בזה שאני לא קורא ספרים למשל, או חדשות, ולא ממש רואה פוטבול השנה (אף אחד לא שם לב? ),
זה גם מתבטא בפחות זמן לקרוא כאן בלוגים, לכתוב כאן בבלוג.
וזה, זה כבר מציק לי.
התתמכרות הזו של לשפוך מעט מעצמי,
לדמם לכאן מחשבות, לפלוט כעסים ותסכולים, להקיא הבנות שאין להם מקום אחר.
חסר.
מרגיש כאילו אני מאבד כיוון.
-----------------
מכר רחוק שהוא איש וצלם מוכשר להפליא העלה היום קריאה בפייסבוק למתנדבים ומתנדבות לבוא להצטלם אצלו,
אחרי כשלוש שעות יש שם המון תגובות,
אני מקנא.
(מצד שני הוא לא מצלם פטיש או ערום כך שזה לא בר השוואה לכלום).
---------------
בשבוע הבא או בערך בזמן הזה אני הולך להביט בתמונה שלי מוצגת לראשונה במוזיאון,
זה מין כבוד שכזה שאני פשוט לא יודע איך לאכול,
בכלל אני פתאום לא מצליח לישב את הפאן היצירתי שבי עם היום יום הנוח שהיה אני כול כך הרבה זמן.
------------------
חבר אחר, צלם ממש טוב המליץ לי להעלם, לרדת למזרונים, לצלם עבור עצמי בלבד, לייצר סדרות של איכות, עד היום שבו יהיו לי כמה שכאילו ואז לחזור לעולם הנראה.
אני תוהה עד כמה זו עיצה טובה.
------------
מיליון דולר עכשיו, היו נבלעים לי בחלומות יותר מהר משאפשר לדמיין.
------------
