הקהל הלך הבייתה, האורות מעומעמים, את בידיי, ראש על חזי, שקט באופן יחסי אחרי שהקהל הלך, מלצרים עוד מנקים שולחנות, האוצר של התערוכה עוד מדבר עם אנשים שאולי ירכשו משהו, חברים קרובים מחכים לקפה או לכוס ויסקי וחגיגה שאחרי החגיגה שהייתה.
אפטר קר, כך הסברתי לכולם עוד בדברי התודה את העובדה שאינני מלווה אותם אל הדלת.בכול זאת מייצג אומנתי לא פשוט, ככה לחשוף אותך תלויה וקשורה אל מול עיני המבקרים הבוהים בלייב בך אל מול התמונות שלך, אני עיצבתי ותפסתי את התמונות, את הבערת את האש, הם נהנים הנאה שניונית, אנחנו כבר היינו שם.
אבל זה לא רק אפטר קר, לקראת התחלת סופו של הערב, הורדתי אותך אל הקרקע, עטפתי אותך ערומה אל גופי ומעל שמיכה, וכך בלחש שאלתי "אז מי נגע?"
ואת מחייכת מביטה איש מבוגר מסמנת לי אותו בעינים, עייפה ממילים את מעבירה את ידך על הירך מסמנת את המגע, ומשם אל גברת בחליפה חסודה ועיניים בוערות הבוהות בנו ואת אוחזת בידי מראה איך היא נגעה בשדך השמאלי,מביטה בזוג צעירים אחר כך, הם כנראה בהשראתנו ובצורה מעט בוטה מתגופפים והחיוך שלי עולה כשאני מבין שקווי המתאר של הזין של הבחור מעט נראים ככלוב, והיא שהוא שלה מבעירה בו להבה, את מעבירה לשון על השפתיים ויד בין הרגליים, ואני מבין שהוא טעם ממך, ואני אפילו מרחם עליו מעט כי הזיקפה הנעולה שלו כמעט מצחיקה אותי.
"מי רצית שיגע?" היא מביטה בי, נושכת שפתיים, מביטה באחר ובי , ושוב באותו זר, בחליפה, שזוף עם עיניים כחולות אפילו ממרחק, וידיים של אחד שאחז בכלי עבודה, רחבות ומוצקות, דבר שאת כול כך רגישה אליו.
מביטה בו ולוחשת "הוא ואתה", מניחה את הראש, ואני מהדק את החיבוק "ביחד!"
(סוף יום, נמשיך פעם אחרת)
