משוררים ופילוסופים מביטים תמיד בספורט כאלגוריה לחיים,
בפוטובול החיים מתחדדים להחלטות, בדידות, שמשנות מהלכי משחק שלמים.
אתמול היו שני משחקים, הראשונים שראיתי העונה (וידוי שמעט מחריד אותי), וגם פה הגעתי לראשון רק במחצית, וכבר היה נראה גמור, אבל, שעה אחרי הכמעט הדהד לו שם בצורה כאובת, יופי של משחק, יופי של מפגש בין שני ענקים צעירים שיהיו העתיד של הספורט הזה , כאם ניוטון וראסל וילסון, במיוחד האחרון ואיך שהוא השתחרר ממחצית זוועה כדי כמעט לחזור ולנצח, מרשים!
משחק שני, בניגוד לקודם שהפגיש שתי קבוצות ציעורת עם עתיד, פה היה מפגש ענקים זקנים, ולא סתם זקנים, חבולים ומוכי פציעות, האחד רק שב מהשבתה ארוכה, השני פצוע ומותח את גבולות האפש, שניהם מעוטרים, הול אוף פיים עתידיים, שניהם רעבים, וגם פה משחק שנפל על חודה של החלטה, אחת, טעות אחת וזהו.
אבל פה זה היה קרב, מעייף, סוחט ומלא כאב.
לא חשוב, שלוש בבוקר אני ער ומוצא את עצמי חושב על איך הולכים לישון אחרי.
כמה דפים בספר, סיבוב על תמונות לעריכה, ובארבע אני נרדם, בלילה חלמתי על סשן עם כדור פוטבול, היה מוזר ומעניין כאחד, לא חושב שבר ביצוע אבל, אולי!
שבוע הבא, סוג של שידור חוזר ועלייית מדרגה:
משחק ראשון מלחמת הזקנים, בריידי נגד פייטון, שידור נוסף, בסבירות גבוהה בפעם האחרונה, פטריוטס נגד הברונקוס, משחק שיקרע אותי ואת חברי הצופים לשני מחנות ברורים.
משחק שני, הפנתרים אל מול הקרדילנס, צעיר תוסס ושווה.
בירה ופופקורן, אם משהו אין לו איפה לצפות ואני מחבב אותך, הבית יהיה כנראה פתוח!