אתמול בשיחה היא אמרה לי:
"ידע זו הדת שלך"
ואני עדיין מחייך מהתבוננות הזו שלה בי, הדיוק והמהות.
-----------
איך זה קשור לתקווה בכלוב,
כי בשיחה הזו קיטרתי עמוקות על תהליך הלמידה שנראה לי כאילו כמעט ולא קורה יותר כאן בכלוב. וזה קצת הכריח אותי להתבונן בדברים.
לדוגמא המאמר האחרון שפורסם, למאמר יש שש תגובות (ללא התגובה שלי), ארבע מתוכן מנשים שאני מכיר ויקרות לי ואני חושב שגם אני להן.
משתי התגובות הנותרות, אחת היא של מישהוא שיכול להיות מוגדר כדינוזאור, ואחת אישה צעירה שמפיחה קצת רוח במפרשים אבל גם היא בכלוב למעלה מ4 שנים.
המצב מעט טוב יותר בלייקים, שם גם יש רוב מוחץ לותיקי בכלוב וליקירי וחברי, אבל נראה כאילו קראו עוד מעט ואולי רק אולי אכן הגעתי לאנשים.
אבל למה יש תקווה באמת 😄 כי שיחה עומק כזו לא יכולה להתקיים במקום אחר, כי אנחנו מכירים יקירתי שמונה שנים, ולמרות שזו הייתה הפגישה הראשונה שלנו פנים אל פנים, זה היה מבוסס על הכרות שרק פה אני חושב אפשר לייצור.
בקיצור היה לי לעונג :)
נ.ב. למי שלא היה תערוכת הקעקועים במוזיאון ארץ ישראל, אוצרת יסמין ברגנר המהממת במיוחד, שווה ביקור! ואיפלו ממוקמת במרתף.