כבכל שנה, אני נעלם ביום השואה קשות לי המילים, כול שנה טיפה יותר, אבל אני אנסה קצת.
השנה יום השואה שוב סובב סביב אזלת היד של המדינה המטופשת שלנו שלא מסוגלת להגיד די לבירוקרטיה ולהחליט שלפחות מעשרת אלפים אנשים מבוגרים להפליא אפשר וצריך להעניק שארית חיים מכובדת, בכ-חצי מיליארד שקל לשנה וזה סכום שקטן בצורה מהירה אפשר בלי שום מגבלה לתת לכול ניצול מענק מחייה של 5000 ש"ח.
זה לא צריך להיות שום דבר מעבר לחקיקה וחלוקה מהירה, הרשימות קיימות, האנשים מזוהים, הצורך ברור. אבל זה לא יקרה ואנשים פרטיים שוב יקראו למלא את החלל, ויעשו זאת במסירות ויפספסו.
ואיתם הכאב האמיתי, לא נשכח ולא נסלח, בני גילי הם האחרונים להיות דור שני, כדי להיות בן גילי ודור שני, הוריך כבר לא היו צעירים כשנולדת, אני לא דור שני אלא דור שלישי, משפחות סבי הושמדו, וכך גדלתי עם משפחה קטנה שניצלה מסביבי, שהייתה שם, שזכרה, שהעבירה את הכאב של משפחה שנמחקה.
בנותיי מצד שני, כבר לא זכו להכיר את הדור ההוא כמעט, ואנחנו לא מטיבים לשאת את הזכרון, ספרים וסיפורים יד שנייה, אינם שווים ליד הרועדת החקוקה במספר שהרימה דודתי, או אביו של חבר של אבי כשסיפר.
ועדיין, הם מודעות, הן ידעו על מה עומדים בצפירה.
מה שמפחיד אותי באמת זה שהעולם שכח, העולם עומד מהצד כבצ'צניה מבטיח נשיא לבער את ההומואים מהמדינה בתוך שנה, כבסוריה מלחמת אזרחים, אפריקה לא נרגעה באמת, הזוועות נותרות והעולם שוכח.
ומחר, מחר אני ועוד כמוני נחזור לשגרת הנמלים, קטנים מדי מכדי לתקן את האיוולת, ונכאב את הזכרונות ואת הידע שאולי היה אפשר להציל ילד או שניים ולא ידענו איך.
כשאולי, אולי כול מה שהיה צריך זה שעוד ילד ישמע עוד סיפור אחד קטן מניצול/ה? אבל המדינה לא כלכלה את אותם ניצולים וחייהם אינם נמדדים בגיל, הם נמדדים בסיפורים.