סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

REBIRTH OF BENT

There Ain't No Such Thing As A Free Lunch -TANSTAAFL!

אם את/ה נהנה ממה שאת/ה רואה וקורא/ת, ורוצה לייצור אומנות, אני מחפש מודל/ית או מודלים לצילום, ערום/בדס"ם/הרבה חבל :) בעיקר אבל פתוח לכול רעיון שווה
לפני 6 שנים. 18 בדצמבר 2017 בשעה 17:09

כמעט לא כותב יותר, יוצאים לי בעיקר קצרים, חלקים של מה שיכול להיות, עם העולם היה אחר, והעולם שלי טוב ועדיין חסר לי משהו, אני משלים בתמונות לעיתים, משלים רעב לעיתים, אבל הכתיבה די עייפה.

מצד שני אני תוהה האם השריר הזה ישן לחלוטין, אז אספתי כמה, מקטעים שנצברו להם על מקלדת, תהנו אני מקווה, אולי אחזור לכתוב קצת יותר עם המוזה הנכונה תגיע.

ויש סיכוי 😊

 

 

-----------------

היא אומרת "אני רוצה גולדן שאוור, לא קצת, את הדבר כולו, אותך עלי", ואני חושב ישר על האיך, תוהה האם היא תגיד מה שהיא רוצה בפרטי הפרטים או בראשי הפרקים, כי מעניין לאן זה יקח את הראש שלי כשהיא ממשיכה "אני מתלבטת בין לבושה בגופיה ותחתונים לערומה, במקלחת שכובה לרגליך, או על הברכיים" , אוני מחייך ותוהה על האיפה הכמה והאיך אני מממש את הרצון הזה, כשעולה לי בראש תמונה וסצנה, איך אני משלב את הסכין, את החבל, את המקלחת עצמה, את חפיפת הראש שהיא מפחדת ממנה, את האינטימיות, ואני תוהה, האם נותר בכול האלמנט הזה משהו שהוא משפיל כשהוא כולו נתינה.

-----------------

היא אומרת אני רוצה להגשים פנטזיה, אני מרים גבה, היא ממשיכה "אני רוצה להעיר אותך במציצה", אני חושב לעצמי גן עדן זה כאן, המימוש כנראה יהיה טוב יותר מהחלום, ואחרי שאגמור, היא גם תגיד תודה.

------------------

 סימנים חולפים, זכרונות דוהים, מה נשאר? אולי אוויר, כזה שהיה בי, עבר אליה, והחזרנו לעולם, אתם נושמים פרומיל של תשוקה שעברה דרכי, דרכה.

------------------

לתקן תיקון, להחליף לה את השם רק קצת, את אופי הכתיבה, את המיקוד ברע אל מקום טוב יותר, הישגים קטנים.

------------------

פיטר גבריאל, שר לי  על שליטה עצמית, אני חושב שבשנת 80 כשהשיר יצא הוא רק רמז על מה שהוא רצה באמת להגיד, שהיום אולי בימי האינטרנט, להכאיב לה לא חייב להיות שלילי, רחוק מזה.

I know I'm gone too far

Much too far I gone this time

And I don't want to think what I've done

I don't know how to stop

No, I don't know how to stop

There are always hidden silences

Waiting behind the chair

They come out when the coast is clear

They eat anything that moves

I go shaky at the knees

Lights go out, stars come down

Like a swarm of bees

No self-control

You know I hate to hurt you

I hate to see your pain

But I don't know how to stop

No, I don't know how to stop

 

אני אוהב לראות את הכאב שלך, אני אוהב לראות כאב אחד מגרש שני.

------------------

מרחק מרעיב

מרחק מצמית

מרחק מאפשר

מרחק הוא תירוץ

זמן, זמן זו הבעיה

----------------

מחשבות על פומביות,

אם אין סיכוי שבהקהל יהיה משהוא מוכר, האם לקהל יש משמעות?

האם הקיק הזה של צופים, הוא בגלל השוויץ ביכולות, או בגלל הסיכון?

----------------

 

די בנתיים, אני חושב, תגיבו, כי דיאלוג תמיד עוזר לי לכתוב

 

מתוקף אישיותה - תמונה נפלאה
לפני 6 שנים
nezek​(אחרת) - רק בגלל שביקשת כ"כ יפה:
1. פאק על התמונה.
2. תמיד יהיה משהו משפיל, גם אם אצלך הוא נטו מנתינה-כי ההשפלה היא לא שלך.
3. קהל זה רק מראה. קיטץ' דוחה אבל נכון. אז כמו ההשפלה- הוא תמיד יהיה עם ערך.
לפני 6 שנים
hrgiger - רק בגלל שאני רוצה שתמשיך לכתוב (:
1. אני לא בטוחה שזאת תמיד השפלה, בעיקר בגלל העובדה שכל אדם מגדיר השפלה אחרת.
2. "אני אוהב לראות את הכאב שלך, אני אוהב לראות כאב אחד מגרש שני." - פשוט נפלא, ונכון גם לגבי.
3. מניחה שמשמעות הקהל תלויה באופי הרצון שלך לחשוף.
4. תמונה מדהימה.
לפני 6 שנים
חשופית שתוקה​(נשלטת) - 1. זה בכלל לא הקטע, ההשפלה.מכיון שאני עושה איתו, כלום שלו לא משפיל כל כך כי זה לבקשתו. (סורי על הקיטש אבל זה כך). ומכיון שזו לא ההשפלה, זה הופך לאקט של מאמץ. של התגברות על מחסומים בראש. והוא בכלל שותף לכל התהליך המעצים הזה. הוא מורה הדרך.

2. פומבי. עבורי זה גם הרצון בלתגאות במה שאת עבורו, ובמאמץ שלך עבורו. זה גם כלי, למתוח את גבולות היכולת שלך עוד, כי לא תירצי לאכזב, וזה גם הסיכון. כי אני לא אני פתאום. אני היא. הסאבית שחיה בי. ומה אם יתחברו לי העולמות פתאום. והיא תהפוך להיות אני? (נראה לי שבילבלתי את עצמי בתשובה הזו, אבל מקווה שהובנתי טוב :) )
לפני 6 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י