כמעט לא כותב יותר, יוצאים לי בעיקר קצרים, חלקים של מה שיכול להיות, עם העולם היה אחר, והעולם שלי טוב ועדיין חסר לי משהו, אני משלים בתמונות לעיתים, משלים רעב לעיתים, אבל הכתיבה די עייפה.
מצד שני אני תוהה האם השריר הזה ישן לחלוטין, אז אספתי כמה, מקטעים שנצברו להם על מקלדת, תהנו אני מקווה, אולי אחזור לכתוב קצת יותר עם המוזה הנכונה תגיע.
ויש סיכוי 😊
-----------------
היא אומרת "אני רוצה גולדן שאוור, לא קצת, את הדבר כולו, אותך עלי", ואני חושב ישר על האיך, תוהה האם היא תגיד מה שהיא רוצה בפרטי הפרטים או בראשי הפרקים, כי מעניין לאן זה יקח את הראש שלי כשהיא ממשיכה "אני מתלבטת בין לבושה בגופיה ותחתונים לערומה, במקלחת שכובה לרגליך, או על הברכיים" , אוני מחייך ותוהה על האיפה הכמה והאיך אני מממש את הרצון הזה, כשעולה לי בראש תמונה וסצנה, איך אני משלב את הסכין, את החבל, את המקלחת עצמה, את חפיפת הראש שהיא מפחדת ממנה, את האינטימיות, ואני תוהה, האם נותר בכול האלמנט הזה משהו שהוא משפיל כשהוא כולו נתינה.
-----------------
היא אומרת אני רוצה להגשים פנטזיה, אני מרים גבה, היא ממשיכה "אני רוצה להעיר אותך במציצה", אני חושב לעצמי גן עדן זה כאן, המימוש כנראה יהיה טוב יותר מהחלום, ואחרי שאגמור, היא גם תגיד תודה.
------------------
סימנים חולפים, זכרונות דוהים, מה נשאר? אולי אוויר, כזה שהיה בי, עבר אליה, והחזרנו לעולם, אתם נושמים פרומיל של תשוקה שעברה דרכי, דרכה.
------------------
לתקן תיקון, להחליף לה את השם רק קצת, את אופי הכתיבה, את המיקוד ברע אל מקום טוב יותר, הישגים קטנים.
------------------
פיטר גבריאל, שר לי על שליטה עצמית, אני חושב שבשנת 80 כשהשיר יצא הוא רק רמז על מה שהוא רצה באמת להגיד, שהיום אולי בימי האינטרנט, להכאיב לה לא חייב להיות שלילי, רחוק מזה.
I know I'm gone too far
Much too far I gone this time
And I don't want to think what I've done
I don't know how to stop
No, I don't know how to stop
There are always hidden silences
Waiting behind the chair
They come out when the coast is clear
They eat anything that moves
I go shaky at the knees
Lights go out, stars come down
Like a swarm of bees
No self-control
You know I hate to hurt you
I hate to see your pain
But I don't know how to stop
No, I don't know how to stop
אני אוהב לראות את הכאב שלך, אני אוהב לראות כאב אחד מגרש שני.
------------------
מרחק מרעיב
מרחק מצמית
מרחק מאפשר
מרחק הוא תירוץ
זמן, זמן זו הבעיה
----------------
מחשבות על פומביות,
אם אין סיכוי שבהקהל יהיה משהוא מוכר, האם לקהל יש משמעות?
האם הקיק הזה של צופים, הוא בגלל השוויץ ביכולות, או בגלל הסיכון?
----------------
די בנתיים, אני חושב, תגיבו, כי דיאלוג תמיד עוזר לי לכתוב