לפני שנה. יום שני, 16 בדצמבר 2024 בשעה 15:54
בזמן, גם כשכל דבר אחר מטושטש
REBIRTH OF BENT
There Ain't No Such Thing As A Free Lunch -TANSTAAFL!אם את/ה נהנה ממה שאת/ה רואה וקורא/ת, ורוצה לייצור אומנות, אני מחפש מודל/ית או מודלים לצילום, ערום/בדס"ם/הרבה חבל :) בעיקר אבל פתוח לכול רעיון שווה
לפני שנתיים. יום שני, 11 בדצמבר 2023 בשעה 15:37
(תשובה שלי לשאלה שנשאלה במקום אחר שמכירים אותי כ BENT, שאני רוצה לשים פה לטובת המשך מחשבה בפיד שלי)
ברור שהתשובה שונה בין אדם לאדם, והכפתורים של הלמה הוא אחרים, אבל בסוף, האם הם שונים באמת?
התשובה הפשוטה, לרב בני האדם, למען התגובה, יתכן של אדם ספציפי ויתכן של המון משתאה, לפעמים התגובה היא של המצטלמ.ת עצמו.ה, לפעמים זה אפילו לטובת ההרגשה של מה יקרה אם רק אראה ל... וזה מספיק – התגובה המדומיינת, אבל בסופו של דבר התגובה שנקבל על התמונה היא לרב מטרת הביניים לטובת מילוי צורך פנימי אישי.
אבל? זה פשטני מדי?
אפשר לשבור את הצרכים הפנימיים האילו לכמה קטגוריות ראשיות:
· הצורך בנראות, על כל תתי הקטגוריות שלו, מאישוש ויחס, ועד אישור חיובי (בתקווה – יש מי שמחפש את האפקט השלילי בחשיפה), אבל לרבים, הנראות נותנת חיזוק ישיר.
· הצורך בשיתוף, אנחנו חיים בזמן שבו השיתוף, הוא כלי סוציאלי ממעלה ראשונה, אז כן יש את מי שמצלם את התמונה באמת דלתותיו לצורך עצמי, ויש כאילו שהם לאדם אחד אחר בלבד, אבל חלק אדיר מהנודז המודרני הוא ל צורך השיתוף וההשתייכות הסוציאלית למעגלים מסוימים (מ "פיד לילה" כאן, ועד אינסטגרם, ממי שמעלה תמונות לאתרי פורנו, או אמנות (או כמוני, 😊 מתיימר לפחות).
· תת תחום, פטישיזם, נראות ושייכות של הפטיש שלי עם אחרים.
· כלי היכרות, לנודז, ובמיוחד לסמי נודז, היום יש ערך מדויק וברור בהיכרות, מינית קצרה, או למערכת יחסית, הוא חלק מכרטיס הביקור של רבים.
תשובות אחרות בהם:
· תיעוד, עצמי או כללי, אנחנו חיים בדור שבו הזמן עובר בצורה אחרת מכל דור שלפניו, ואנחנו שונים מהותית מהדור שקדם לנו, וכנראה מהדור שאחרינו, אנחנו גם חלק ממהפכת המידע, כולנו, כל המחזיק במכשיר טלפון המאפשר תמונות ושמירה שלהם, זה אולי לא מודע, אבל אני רואה את זה בעיקר דווקא בילדים שלהם פחות רלוונטיות הסיבות מעל – ולא מתייחס לנודז בגיל צעיר בכוונה (ואני מפריד את הנושא בקו בברור ממתבגרים.ות, שלהם הסיבות מעל תקפות ביתר שאת לדעתי), וכבר בגיל צעיר אפשר לראות את ההתבוננות ההשוואתית, אם זה תראו כמה גבהתי.
הנודז מגיל המתבגרים משמשמים את כולנו לתיעוד השוואתי עצמי.
· כלי להבראה, זו אולי תת תחום של נראות, אבל לתמונות ערום, וזה מניסיון של מעל עשור של צילום ערום ופטיש, אפקט מאושש נפשי, זה מרים, מחזק ומאושש ברמה שונה ואחרת מסלפי.
· כלי לפריצת גבולות / מרד, לא מעט א.נשים מתמודדים.ות, עם מגבלות מחשבתיות של דורות קודמים, של מסגרות דתיות, וכדומה, לחלק מהא.נשים הצילום בערום הוא כלי של ניתוץ קירות כובלים.
והתשובה החביבה עלי מסכמת את הכל לדעתי, כי זה עושה לי טוב!
מחשבות?
לפני 6 שנים. יום שלישי, 8 באוקטובר 2019 בשעה 5:14
כל הכתוב יהיה מבלי להיכנס לגופו של מקרה ספציפי, שקרה או לא.
השימוש בלשון זכר בפוסט זה היא לטובת נוחות הכותב בלבד!!
ואולי זו השוואה, הטיה, אלגוריה, שימוש "מתוחכם" או מתחכם במילים אחרות כדי להביא מראה אל מול נגיד חולט מסוים, או אולי נחלט עצבני, או מתחלטת באשליות גדולה. אתם יודעים אילו שהם חולטי תה בטעם וניל אבל רוצים להיות שוקולד, או אולי הם, הם הדבר האמיתי. מאיפה אני אדע, אני חדש פה.
נתחיל,
בואו ונניח כי אתה חובב אוכל, ממש אבל ממש אוהב אוכל, אך מה, אינך בשלן גדול, ביום מהימים אתה מחליט כי אתה רוצה למשוך אליך עוד אוהבי אוכל כדי לחלוק עימם את אהבתך.
ונניח כי בהשראה של רגע נחתה עליך המוזה, ואתה מחליט לפתוח בלוג אוכל.
ומאחר והבלוג צריך למשוך אנשים, אתה קורא לו "בלוג האוכל הכי טעים שיש". וגם קצת מעבה את האמת וקורא לעצמך, בשלן, חובב, אנין, ושולט ברזי המטבח כבר 38 שנה, למרות שאתה בן 28.
ולאחר כמה פרסומים של מתכוני שובי לב של אחרים (שהם קצת כמו לשים תמונות פורנו גנובות מטאמבלר), או תמונות סלפי כאילו ואחרות של מטעמים שהזמנת במסעדות (שהם קצת כמו גיפים של פורנו שגנבת מקינק.קום) אתה מבין כי הבלוג אינו מקבל את תשומת הלב כי למעשה אין בו כלום חוץ מאת עבודתם של אחרים.
אתה ממשיך, סוקר ובודק ומוצא כי הבלוגים המניבים והמשמעותיים בתחום האוכל הם כולם של בשלנים שמעלים מתכונים מוצלחים משל עצמם ומחליט לתת מעצמך, ולשים את הידע שלך מול העולם!
רק בעיה קטנה, אתה! אתה אלוף העולם בלשרוף מים. תכלס, אתה בקושי מכין מלפפון חמוץ מקופסה (כול כך בקושי שתמיד יוצא לך בחומץ במקום במלח). כשמבקשים ממך לשבור ביצה אתה נוסע לאימא בעיר אחרת ואז חוזר לתל אביב עם חביתה בפיתה. כדי להכין שניצל יש לך תן ביס.
ומצד שני, בבלוג כבר הכתרת את עצמך סמי שף, כבר ירדת בבלוג על גורדון רמזי כי ראית אותו בטלוויזיה, ואתה יודע מי זה אהרוני, כי ראית אותו מטייל עם גידי, ומאסטר (שף) קטן על האגו שלך.
אז אתה חושב ומגרד בראשך ואומר לעצמך, פודינג אני יודע להכין פודינג וניל רצחני.
אבל מה כבר אפשר לכתוב על פודינג,
אז אתה פותח את האינטרנט, ויש שם מידע, המון מידע, למעשה אתה מגלה שאתה לא יודע כלום על פודינג, ראבק יש שם כל כך הרבה מידע, כימיה וטעמים שונים, ובכלל מה שחשבת שהוא פודינג הוא רק אינסטנט פודינג, ויש מוס, וקרמים, ועוד שלושים סוגים שונים של קינוחים שחשבת שהם פודינג ויש להם שמות משל עצמם.
טכניקות שונות כי הכול מבוסס הכנסה של אוויר לבסיס שדורש מקשים (עד כמה הולם לאתר הזה, ההשוואה במשפט הזה), ויש כאילו מבוססי ביצים, חמאה, גבינה, סויה, ויש הבדל בצבעי המאכל, ובאלרגנים, ויש טבעי ויש מלאכותי.
ולמרות שיש שם רק מעט מרכיבים, יש עניין של זמנים וטמפרטורות מדוייקות, וניואנסים על ניואנסים של טעם והשפעות (ולא רק השפרצות).
והמידע לא מפסיק שם, כי מסתבר שיש 33 דרכים שונות רק לעשות פודינג הורס, 45 דרכים להשתמש בבלנדר כדי לייצב את התוצר, ו~78 דרכים להפוך את התקליט, ואתה בכלל תקוע ב 69 כי יש לזה קונוטציה מינית זולה.
אז אתה חושב, היי, נכתוב משהו פשוט, ונלקט כמה עצות מלמעלה, כאילו שנשמעות גדולות.
יחי האינסטנט!
משכתב את מה שקראת במהירות, ועזוב תוכן מדויק, כי כשמעתיקים כמו שמעתיקים, מה חשוב מה אמרו, חשוב שיקראו אותך, ושיאמר בקולך האותנטי. לא טורח להעביר את הכתוב תוכנת איות, בטח בלי קורא שני, או עזרה כל שהיא מבחינת תוכן, מבנה, מהות, פשוט כותב ושולח לחלל הבלוג, כי האינטרנט סובל הכול ובעיקר, בעיקר חפיף.
ואז קורא אותך אחד, ולוקח את הזמן, ומעיר לך, לא במיוחד בנימוס, ולא בנחמדות כי בחייך כתבת שטויות בלי להבין כלום מהחיים שלך לפחות לדעתו.
והחצוף מסביר לך שלא הבנת הרבה, כי אף אחד באמת לא אמר שפודינג יש לערבב רק מימין לשמאל, ובאמת שאפשר לערבב גם מימין לשמאל בלי הבדל. שלכתוב שיש אנשים אלרגיים לפודינג, זה נהדר, אבל כדאי לכתוב איך יודעים ומה עושים כדי לגלות שאתה אלרגי לפודינג לפני הביס הגדול או נגיד אמבטיית פודינג, או שלהגיד שאפשר לעשות פודינג מהרבה נוזלים, זה לא מספק כי גם נפט זה נוזל.
אבל היי הניסוח שלו לא מוצא חן בעיניך, אז מה אתה עושה?
כותב לו מכתב אישי, שמסביר לו שהוא לא מבין, ושולח אותו ללמוד לבשל, וללא מחשבה שנייה מוחק את התגובה (חס וחלילה לא את הפוסט עם כל השטויות על הפודינג).
ואף מגדיל, מוסיף ושואל במייל, מה הוא כבר תרם לקהילת האוכל, בלי לבדוק חס וחלילה את הבלוג או הפרופיל שלו ומה הוא יודע, כי אולי במקרה הוא יודע יותר ממך? או נגיד שהוא ג'יימי אוליבר (סתם כי הוא ערום) או קארין גורן (כי היא בטוח (? לא) קוראת, אבל הייתי מת לצלם אותה במטבח קשורה) בהשוואה אליך.
אבל כתבת, ועכשיו אתה נח על זר עלי הדפנה שלא תשתמש בהם מעולם, כי אתה מערבב רק מימין לשמאל פודינג וניל בלבד.
אז היי,
אופה כבר לא תהיה.
וגם לבשל לא תלמד.
אבל "הבשלן/נית הגדול/ה מכולם", הצחקת משהוא מספיק כדי שיכתב עליך פוסט.
נ.ב. אף קרם ברולה לא נפגע במהלך כתיבת פוסט זה
נ.ב.ב. כן או לא קרה, אולי יקרא, אולי לא, אולי נקרע משהוא בסבלנות שלי
נ.ב.ב. פורים או יום כיפור, סליחה מכל מי שנפגע, יפגע או לא יאכל פודינג שוב
נ.ב.ב. מדריכים שכאילו מסכנים אנשים, והרעיון שטוב מידע כל שהוא מחוסר מידע, מפחיד ודי נמאס
לפני 19 שנים. יום ראשון, 5 בפברואר 2006 בשעה 12:35
הצורך במרכז לקהילה. הגבתי עכשיו קצת בחריפות לפוסט תמים לגבי המסיבות. אבל האמת היא שאני עייף, עייף מלחפור לי בראש על מהי קהילה ואיך יוצרים אחת, כשבסך הכל אני הרי אוט סיידר לחלוטין, ועד שיום אחד מצבי המשפחתי ישתנה,אני אשאר כזה. ובכל זאת, מאחר ואני לא יודע איך לא. הנה, תחילת מחשבה, למי שלא קרא את הספר, מומלץ מאוד. רפרנס 1:
Ray Oldenburg is an urban sociologist from Florida who writes about the importance of informal public gathering places. In his book The Great Good Place, Oldenburg demonstrates why these gathering places are essential to community and public life. He argues that bars, coffee shops, general stores, and other "third places" (in contrast to the first and second places of home and work), are central to local democracy and community vitality. By exploring how these places work and what roles they serve, Oldenburg offers placemaking tools and insight for individuals and communities everywhere.
רפרנס 2: "Social condensers" -- the place where citizens of a community or neighborhood meet to develop friendships, discuss issues, and interact with others -- have always been an important way in which the community developed and retained cohesion and a sense of identity. Ray Oldenburg (1989), in The Great Good Place, calls these locations "third places." (The first being the home and the second being work.) These third places are crucial to a community for a number of reasons, according to Oldenburg. They are distinctive informal gathering places, they make the citizen feel at home, they nourish relationships and a diversity of human contact, they help create a sense of place and community, they invoke a sense of civic pride, they provide numerous opportunities for serendipity, they promote companionship, they allow people to relax and unwind after a long day at work, they are socially binding, they encourage sociability instead of isolation, they make life more colorful, and they enrich public life and democracy. Their disappearance in our culture is unhealthy for our cities because, as Oldenburg points out, they are the bedrock of community life and all the benefits that come from such interaction. There are essential ingredients to a well-functioning third place. They must be free or quite inexpensive to enter and purchase food and drink within. They must be highly accessible to neighborhoods so that people find it easy to make the place a regular part of their routine -- in other words, a lot of people should be able to comfortably walk to the place from their home. They should be a place where a number of people regularly go on a daily basis. It should be a place where the person feels welcome and comfortable, and where it is easy to enter into conversation. And a person who goes there should be able to expect to find both old and new friends each time she or he goes there. According to Oldenburg, World War II marks the historical juncture after which informal public life began to decline in the U.S. Old neighborhoods and their cafes, taverns, and corner stores have fallen to urban renewal, freeway expansion, and planning that discounts the importance of congenial, unified and vital neighborhoods. The newer neighborhoods have developed under the single-use zoning imperative -- which makes these critical, informal social gathering places illegal. Oldenburg points out that segregation, isolation, compartmentalization and sterilization seem to be the guiding principles of urban growth and urban renewal. In the final analysis, desirable experiences occur in places conducive to them, or they do not occur at all. When certain kinds of places disappear, certain experiences also disappear.
נ.ב. להזכיר או לא להזכיר, למדענית מסוימת, שעדיין לא קיבלתי את הסיכומים שלה משנה ראשונה לגבי מהי קהילה?
לפני 20 שנים. יום שבת, 28 בינואר 2006 בשעה 16:02
לא נשכב. ולא נסשן. לא תשרתי. ולא אפקד. לא תצפי. ולא אתכנן. לא נפחד. ולא נתאכזב. נפגש.
לפני 20 שנים. יום שישי, 27 בינואר 2006 בשעה 7:03
אחרי שנגגמרו המילים והשאלות. אחרי שנבנו כול הציפיות. אחרי הבדיקה והגישוש. אחרי תיאום הציפיות. מה נשאר לסשן הראשון? 😄 שולחן קפה וחבל (עוד לא יצא לי מהראש).
לפני 20 שנים. יום חמישי, 29 בדצמבר 2005 בשעה 12:02
הרעיון כל כך הצחיק אותי. אני פשוט רואה את כרטיס הביקור: BENT רעיונות BENT_WORDSMITH הנגיעות המסיימות לסשן שלך, רעיונות, ציוד ויישום. יועץ בכיר / מהנדס החברה / CEO / פלצן B.A CUM LOAD. – Bullshit Artist (University of Life) ועל הרקע הבננות הצהובות של ולווט אנדרגראונד / וורהול. אלוהים אם היה לי הזמן.
לפני 20 שנים. יום שישי, 25 בנובמבר 2005 בשעה 17:18
וחסר לי תלמידה. חסר לי למי לשפוך את הידע המחורבן וחסר השימוש שרץ לי בראש. מכירים את סרטי בית הספר, על המורה הנערץ שעזב עבודה, הקריב משפחה, והלך ללמד (תבחרו) ילדים משכבות מצוקה/ בכלא / צבא / בכלוב?. קודם הייתי עייף, עכשיו אני גם שיכור, לילה טוב.
לפני 20 שנים. יום שלישי, 8 בנובמבר 2005 בשעה 15:22
שאלה שתמיד מטרידה אותי, הגבולות של האומנות,כפי שאני רואה אותם, כפי שהעולם סביבי רואה. היום נתקלתי בציטוט הבא:
After all, what is art? Art is the creative process and it goes through all fields. Einstein’s theory of relativity – now that is a work of art! Einstein was more of an artist in physics than on his violin. Art is this: art is the solution of a problem which cannot be expressed explicitly until it is solved. Piet Hein
אוקיי בחזרה לעולם המחשבות שלי. יום נפלא לכולם.
לפני 20 שנים. יום רביעי, 2 בנובמבר 2005 בשעה 4:54
מחפש נושא ראוי לכתיבה. מחפש שאלות לחשוב עליהן. זו לא בכייה או תלונה, פשוט ציון עובדה. אני כותב הכי טוב כשיש מולי דמות אליה אני פונה. אני כותב יותר טוב מול דברים שאני רוצה לסגור, ללמוד, לפתח, שאלות פתוחות, מדריכים לעשייה נכונה, איך? למה? מתי? יש שאלות?