חבר טוב - אספן כפייתי של מילים, הכיר לי את הגרסה המוקדמת לשיר "שלל שרב" (מילים: רבי מאיר "בעל הנס" אריאל, לחן יהודה פוליקר). מי שהתרגל לשמוע את הגרסה הקודרת של גידי גוב ואפילו את הגרסה ששר פוליקר עצמו, לא יזהה חלק מהמילים וגם לא את המנגינה.
וכשמאיר שר את השיר, פתאום השיר מקבל משמעות אחרת. שונה לגמרי. עונג שבת....
תם השרב הגדול
השמש רד לים הכחול
ורוח חרישית מרגיעה
פנים וצוואר נחיריים ודם.
שני ציירים על החוף
רואים לאור היום את הסוף
ולהקת שחפים כמראה
שביס אפרפר כלטיפה על הים.
היא לא יודעת כמה תוכל למשוך
היא לא יודעת כמה תוכל לנשוך
וכבר חשבה לברוח מכאן
זה לא עניין רק שאין לה לאן.
והיא נרדמת בהקיץ
עם הגב לים עם הראש לשם
ולא אכפת שכבר יבוא
כך עליה יעבור עם הגב לים
עם הראש לשם.
כן, היא הייתה אולי רוצה להחלץ מזה אבל היא פשוט לא יכולה... פשוט מנוכרת, העונג המטרף של הכניעה, של ההיסחפות ושל האבדון המתוק...
אור החשמל מדגדג
ואת החושך זה מענג
ואנשים יוצאים לחפש
מקרה שיקרה
אם אפשר במקרה. (אם רק אפשר...)
שני ציירים על הבר
עוד לא מאמינים שנגמר
ושביס הרקדנית מרחף
על בטן גליה ולא במקרה.
ובשדרות הרעד עובר גובר
בחצרות הפחד נובר צובר
פתאום היא מתרגשת נורא
סף מאורע זה יקרה זה קרה.
העיר נפתחת לפניו
עם הגב לים עם הראש לשם
לא אכפת שכבר יבוא
ועליה כבר תגמור
עם הגב לים עם הראש לשם.
זה שיר על תשוקת הסוף, על אהבת הסוף, זה שיר על מותק החושך...
והיא נרדמת בהקיץ
עם הגב לים עם הראש לשם
יאהבוה ציירים
יציירוה שיכורים
עם הגב לים עם הראש לשם.
Dancing to the end of love
Dancing to the end of love
