6:30 בבוקר, השעון המעורר מצלצל לו ברקע
7:00 אנחנו עדיין במיטה, התעוררנו בקושי. למיטה הוא נסחב דווקא על ידי,נתמך שניות ספורות לאחר שהקמתי אותו מהספה בסלון לאחר יום די מתיש.
עברה כשעה והוא יודע שהוא חייב לצאת לדרך, אפילו שעברו לא מעט שעות שינה (יחסית) זה היה שילוב של עייפות מנטלית והרצון להשאר מחובקים עוד ועוד יחד.
...
12:00 עושים את עצמנו מתעוררים
לעזאזאל כבר צהריים, חייבים לקום
נרדמים שאני שכובה על גבו
13:00 די ! אין מצב שלא יוצאים מהמיטה
יצאנו
15:00 אנחנו על הספה בסלון
"איזה מזל שהערת אותי בכל זאת ב 13:00, חסכתי בגלל זה המון זמן ובלבול מוח אם רק הייתי מאחרת ומפספסת את מה שהתחייביתי לו.
"אז מגיעה לי כוכבית?", הוא שאל בחיוך ממזרי כאילו יודע שעל כזה דבר באמת מגיע לו אחרי הכל, למרות שהוא ב"עונש" כי...
הממזרון הצליח להוציא ממני את הכוכבית והבהרתי לו שכוכבית לא מכפרת על עונש כבד. "אז בכל זאת על זה אתה חושב"? שאלתי בזמן שהבטתי לעבר הבליטה ההולכת וגדלה במכנסיו.
הוא ענה בחיוב ובחיוך.
אבל אתה יודע שלא מגיע לך, נראה לי שאתה לפעמים שוכח את מקומך, את תפקידך, את זה שאתה פה בשבילי, בשביל לשרת אותי, את רצונותיו, את תשוקותי, את מאווי ליבי וכל חלק בגופי ואם הלילה לא גרמת לי להרגיש מסופקת, אז איך אתה מצפה שבכלל אתן לך את העונג להיות מסופק?
הכלבונת החמודה שלי החלה ליבב ולהשמיע קולות של מאוכזבת ונראה שהפעם אלו לא רק קולות של כאילו אלא כאלו שמבטאים אכזבה מכך שלא הצליחה לספק אותי באותו לילה רצוף שינה עמוקה מהולה באכזבה מכך שהכלבונת לא גמרה 9 ימים ושתאלץ לחוות עוד ימים מלאי תאווה שלא באה על מימושה.
כוכבית או מה שזה לא יהיה, חשבתי בליבי, אם הוא רוצה להיות מסופק, אז קודם כל אני!
עשיתי את עצמי חושבת על מה שביקש ולבסוף שאלתי אותו "אתה רוצה להשאר פה על הספה או לעבור למיטה?"
ראיתי את הבליטה שלו מבצבצת מבין התחתון, חפנתי אותו בכף ידי סחבתי אותו מהספה, גוררת את רכושי היקר אל עבר חדר השינה, המסדרון קצר קצר אך הגרירה היתה מלאה בהתנגדויות כאילו הוא נהנה מכל צעד וצעד.
זרקתי אותו על המיטה, פשטתי את תחתוניו ממנו בכח. אחזתי ביד אחת בשוט הרכיבה ובידי השניה בשוט הזנבות שלי והחלתי להצליף בישבנו. רואה אותו סופג את עוצמת הכאב שחדש לו ולא מוציא הגה מפיו. "לא כואב לך?" - "שיכאב לי ממש אני אצעק" הוא ענה והוא צעק...
עקב נעלי בדקו את עמידות אזורי גופו הרגישים וכמו שחשבתי הוא כזה רגיש שכל תזוזה או לחיצה לוותה בתגובה עד שהחלטתי שאשתיק אותו עם העקב בתוך פיו.
"את אוהבת למצוץ זונה שלי נכון? איפה למדת למצוץ ככה? תמצצי ,כן,ככה,יופי"...
אני נותנת לו להמשיך למצוץ את עקב נעלי ומורה לו לא לגעת בבליטתו ויוצאת למקלחת.
חזרתי שרק חזיה לגופי, קפצתי עליו,חבקתי ונשקתי אותו.
"שחק איתו שיתקשה ואל תפסיק עד שאומר לך!", קשרתי לו את הביציים והפלקתי לו עם אצבעות הידיים ונראה כי לא רק התקשו במשך הזמן אלא גם שודרגו לצבעוניות.
האזור הרגיש שנכבש, שוחרר לחופשי וחזרתי להשתעשע בו עם השוט. כפות רגליי בתוך פיו כל אחת בתורה ושהן לא שם אז לשונו מלקקת בתשוקה את רגליי. מידי פעם אני מוחצת את כפות רגלי בפניו (כמו שהוא אוהב) ומוודא שכל מה שהוא רואה אלו כפות רגלי, אני מרימה את שוט הרכיבה מעלה ומצליפה בעוצמה שמשאירה שובל קולות מעוררי "אימה" בחדר ובמיוחד בעיניו, אני רק משתעשעת בו ובודקת את תגובתו.
"תסתובב כך שראשך יהיה על הכרית צמוד למשענת המיטה" הוריתי לו וכך עשה כמובן.
עכשיו הוא יספק אותי כמו שהוא יודע לעשות הבטחתי לעצמי. ראשו היה טמון על הכרית, עיניו עקבו אחר תנועותי בזמן שאני מטפסת לאט לאט על גופו ומניחה את שפתותי על שפתיו.
"אני מגורה מאוד אז כדאי שתעשה את העבודה שלך כמו שצריך, הבנת"?
לא נתתי לו יותר מידי זמן להגיב ומיד הדגדן היה בתוך פיו, "תממצי זונה, חזק,עוד תספקי אותי עד שאגמור לך בפה" וכך היה, גערתי מעליו על פניו אוחזת בראשו ומכוונת את תנועותיו כמו שאני רוצה, בקצב שלי גם אם לכמה שניות פיו ואפיו היו בתוכי ללא אפשרות לנשום אוויר.
המשכתי לרכב על פניו, נהייתי רטובה והרגשתי שאני קרובה. שתי ידי על הקיר תומכות את גופי.
לפתע,נשמע קול חבטה חזק ברצפה שהבהיל אותי וגם אותו... זו היתה התמונה שעל הקיר שלא שרדה את תנועות ידי בזמן שנאנחתי מהנאה ונפלה על הרצפה. התחלנו לצחוק מהקטע ומיד הורתי לו לחזור לעבודה ולספק אותי, גמרתי בעוצמה ועל פניו שנמחצו תחת בית מקדשי.
עכשיו שאני מסופקת כמו שאני רוצה, אני יכולה לתת לו את "הכוכבית" שלו,חשבתי לעצמי.
הנחתי את בליטתו בין כפות רגלי, משחקת איתן בו ועם השוט מצליפה קלות עליו, שילוב של הנאה מהולה בכאב, איזה שילוב מנצח.
תוהה לעצמי אם אפשר יוכל לגמור מעצם הגירוי שבהצלפה על איבר מינו וממשיכה הן להצליף והן לענג אותו בין כפות רגלי.
אני מבחינה שהוא מתחיל להתנשף ומחייכת כי יודעת שהוא קרוב קרוב.
לפתע, בלי שום הודעה מוקדמת, בלי התראה, בלי אזהרה אך עם הרבה מאוד תשוקה שהיתה משוועת להפרץ החוצה, נחשול אדיר,פרץ של תאווה צבורה ניתז לגובה ולמרחק שלא היה מבייש אלוף אולמפי בתחרות אתלטיקה ומילא בצורה אומנותית אפילו את רגלי מצד אחד ואת גופו ,מבטנו ועד חזהו.
חשבתי לעצמי, אולי מוטב שזכה היום בכוכבית הזו, כי ככה להשאיר פצצה מהלכת על שתיים בעולם החופשי עם כזו כמות של חומר מסוכן, זה כבר יותר מידי... [color=blue][/color]
לפני 18 שנים. 11 בספטמבר 2006 בשעה 21:47
