אמש, בארוחת החג, דיברנו על יופי.
סיפרו לי כמה שניו זילנד יפה, כמה שתאילנד יפה, כמה שקנדה מהממת. חצי שעה סיפרו לי כמה מקומות שביקרו בהם מהממים.
וזה נכון, אבל גם לא נכון. אני שואל את עצמי:"יפה בהשוואה ל?", ואני באמת לא מוצא את הצידוק הזה. אני חושב שגדלנו וגודלנו לחפש דברים מיוחדים בעל כרחנו, וסגלנו לעצמנו הרגל מגונה שכזה, להתעלם מהיופי האמיתי. זה שאנחנו רגילים אליו, זה שאנחנו לוקחים אותו כמובן מאליו, בכסילותינו.
אני מאוד אוהב לראות טבע וירוק מול העיניים. אני יכול לשבת שעות בטבע ורק להסתכל על היופי הזה, על הקסם הזה. שעות אני יכול להשתאות ככה, ולומר תודה על זה שזכיתי לראות את היופי הזה. שזכיתי לדעת להנות מהפשטות הזו.
(ים למשל אני אוהב פחות. אבל בדרך כלל ליד הים יש גלידריה, אז זה די מאזן את זה).
הפשטות הזו, החיים האלה, זה סוד הקסם לדעתי. וזה מצחיק שמחפשים כל כך רחוק, כשיש הכל ויפה, כל כך קרוב, ופשוט מתעלמים מזה.
הדברים הכי יפים הם הדברים שהורגלנו להתרגל אליהם ושכחנו אותם:
החיוך הזה של בחורה שאתה נמשך אליה, הרגע הזה שאתה גורם לה להסמיק בחיוך מבויש, הרגע הזה שאתה מנשק לה את שקע הצוואר, הרגע הזה שכל הגוף שלה מצומרר ומגורה לחלוטין, הרגע הזה שהיא נכנעת לעצמה, הרגע לפני שהיא גומרת, הרגע שהיא גומרת בו והרגע הכי מדהים בעולם אחרי הגמירה כשהיא חבוקה וספונה עמוק בתוך החיבוק שלי.
יש כל כך הרבה רגעים יפים ומיוחדים, שלמדנו לקבל באופן כל כך טבעי, ששכחנו להתרגש ולהפעם מהם, בכל פעם מחדש, כמו ילדים קטנים.
הרגע הזה למשל:
כשבחורה שאני מחבב, מתכווצת כל כך חזק, וגומרת לי בפה, הוא רגע כל כך מיוחד וכיפי. זה כל כך כיף להתנשק ולתת לה לטעום את הנוזלים המטריפים והטעימים שלה, לחלוק בהם ביחד, הכי קרוב שאפשר.
או הרגע הזה:
כשהיא כל כך חושבת שהיא הולכת לגמור, ואתה מחייך ונותן לה סביבה בטוחה ונעימה, וקצב אחיד, ואז, מזהה את הרגע הקסום הזה, ומאט, לאט לאט, ואז מפסיק, ומלטף ומורח את הפנים שלה עם נוזלי הכוס הריחניים והמטריפים שלה. אחרי כמה פעמים כאלה, לפעמים יש רעידות קטנות בכוס, וזה אחד הדברים המטריפים והכיפיים ביותר בעולם. והכי כיפי ברגע הזה: כשהיא מקבלת אישור לפורקן, ופורקת את עצמה עלי, ובאמת לא משנה איך:על הפנים, על הלשון, על האצבעות, על הזין, באמת שזה לא משנה, כל עוד אני יכול לחלוק איתה את הרגע האינטימי והכיפי הזה.
ועוד רגע כיפי:
הרגע הזה שאתם יושבים במסעדה או בפאב, בפינה שלכם ומדברים. והיא מספרת כמה היא חדשה בעולם הזה, וכמה זה מטריף אותה וכמה היא רוצה לטרוף את העולם, ואתה מנשק אותה, ומחליק יד במעלה הירכיים שלה, ומרגיש את ההתנשפויות האלה שלה. פתאום קצת קשה לה לדבר. כל מה שהיא מסוגלת לעשות ברגע המתוק הזה, זה רק לנזול, על האצבעות שלי, שחוקרות אותה, מבפנים. שמחללות אותה, שהופכות אותה לשלי. זה באמת רגע קסום וכיפי, לדעתי.
ועוד אחד:
הרגע הזה שהיא חושבת שהיא כועסת עלייך. ואתה מסתכל עליה ומחייך, ואז מצביע לה עם העיניים לכיוון הרצפה. הרגע הזה שהיא מתחילה להבין, ואומרת לעצמה בראש:"הו, אתה לא הולך לעשות לי את זה". הרגע הזה שבו הראש כועס, והכוס קצת נוזל, בוגד בה. הרגע הזה שהיא נלחמת בעצמה, בשבילי, ללא מילים. המבט הכועס והמחורמן והמבולבל הזה. כזה יאמי.
יואחרון, מעט שונה:
אני מודה שלקח לי מלא זמן להבין את זה, אבל בכל זאת אחלוק. הרגע הזה שבו אתם יושבים ומדברים, וצוחקים, וכיף לכם, ולפעמים "יורדים" האחד על השניה, ואז משום מקום היא באה ונושכת את הלחי, ואת האף ואז מחייכת אליך. זה הרגע שבו אתה פשוט מרגיש שאתה נמס לתוך עצמך, ומקווה מאוד לא לשבור כמה צלעות כשתחבק אותה. זה רגע שאותי אישית מאוד בלבל.
בקיצור, יש הרבה מקומות מיוחדים ויפים.
אבל הקסם האמיתי, נמצא ברגעים הקטנים והכיפיים האלה, שלרוב אנחנו לא מעריכים מספיק, ובטח שלא מוקירים כראוי.
הקסם האמיתי, נמצא מול עינינו, תמיד, רק מחכה שניגע בו.
אנחנו רק פוזלים רחוק, ושוכחים להרגיש קרוב.