עד קצווי העצב

אֲנִי מוֹצֵא שִׁירָה

בַּאֲנָשִׁים וּבִמְקוֹמוֹת נִדָּחִים,

הַרְחֵק מֵהַשְּׁקָרִים הַמֻּסְכָּמִים,

בִּרְחוֹבוֹת רֵיקִים שֶׁל עָרִים דַּלּוֹת,

בַּמִּלִּים אֲשֶׁר רָצוּ לְהֵאָמֵר

וְשֶׁלֹּא נֶאֶמְרוּ עַד כְּלוֹת,

וּבַמַּרְאֶה הַיָּפֶה שֶׁרָאִיתִי

בַּחַלּוֹן, אוֹ בַּחֲלוֹם

(יצחק גוילי)

ואני אוסיף

את השירה אני יוצר

במפגש גוף אל גוף

בשיחה שלפני ובזו שאחרי

בנשימותיך עת לוחש לך

ברטט גופך כשנוגע בך

ובדואט היתרי שיוצרים אנו יחד...