טוב, אז הארגזים כבר מוכנים, הכל מסודר יפה ואני רק מחכה שיעברו כבר ה72 שעות הקרובות.
אני יושבת בסלון ביתי שכרגע הוא נראה ערום לחלוטין, ריק וקריר. משחזרת את כל החוויות שהיו בסלון הזה. כל המסיבות, כל האירועים. כל כך הרבה עברה הדירה הזו ב3 שנים האחרונות והנה אני עכשיו יושבת בסלון ערום מלא ארגזים בדיוק כמו ביום הראשון כשעברתי לכאן. מרגישה כאילו מתחילה את הכל מהתחלה. אבל בעצם אני כן מתחילה משהו מהתחלה, רק לא את המשהו הזה. את הפרק בחיי אני סוגרת. שמה חותמת שעווה אדומה כמו בסרטים ומשאירה את הזכרון הזה מאחורי. מתקדמת לעבר זכרונות פוטנציאלים אחרים ואני מקווה שיהיה לא פחות טובים.
אז נכון שרוב התקופה כאן התבכיינתי על המיקום ועל האוכלוסיה ובעצם על הכל אבל בדיעבד, לא הייתי משנה כאן אפילו שניה. כל רגע נשמר בהארד דיסק של זכרונותיי ולא אשכח (ואם אשכח אז יש תמונות).
אני חושבת על כך שבשבוע הבא כבר יגור סטודנט סטלן בחדר שלי, ובשבוע הבא כבר סטודנט אחר יריב עם בעל הדירה. בעצם החל משבוע הבא הדירה הזו תכנס לספר הזכרונות של סטודנט אחר (לא יודעת עד כמה הוא יזכור משהו כי בכל זאת הוא לא נראה לי הכי סחי שהיה כאן).
מקודם עשיתי סיבוב בבית לוודא שלא שכחתי כלום באיזה ארון או איזה פתק באיזו מגירה, סוג של וידוא הריגה קטן, לא להשאיר ראיות.
כל החברים כבר עזבו את העיר, נשארתי לבד לאסוף את חפצי ולהמשיך בדרכי אל העולם הגדול.
תודה לך באר שבע. העברת אותי את אחד השיעורים הכי טובים בחיי.
לפני 17 שנים. 23 באוגוסט 2007 בשעה 13:53
