נשבעת שרציתי לבוא היום ללימיט. באמת!
התקלחתי, התלבשתי, התאפרתי והתבשמתי.
יצאתי מהבית שמחה וטובת לב.
ביציאה מהבניין שלי יש 5 מדרגות. כמו כל ערב הן היו רטובות (בעקבות שטיפת רצפת הפלאפל לידי - לא משנה כמה נגיד להם הם אף פעם לא גורפים את המים אחריהם).
בעודי יורדת את המדרגות דפקתי גליצ' עצבני ונחתתי על התחת תוך קבלת מכה בראש.
בהתחלה לא הבנתי מה קורה איתי אבל תוך שניה הכאבים בתחת התחילו ופרצתי בבכי לא נשלט.
ניסיתי לעמוד על הרגליים אבל לא הצלחתי והניסיון היה כואב מדי אז התקשרתי לשכנים שיבואו לעזור.
תוך שניה הם היו למטה חמודים ודואגים. הצלחנו לקום מהמדרגות ולנסות להתיישר.
המשימה הייתה לא קלה אבל בסוף הצלחתי לעשות כמה צעדים לאויר הפתוח כדי לנשום קצת ניקוטין ולהרגע.
הדבר היחיד שעלה לי בראש זה "איזה זין אני בדיוק יצאתי מהמקלחת ועכשיו כל השיער שלי מלא בוץ".
לאחר דיון עמוק עם אמא שבקו השני התייעצה עם האחות הטלפונית של קופת חולים השכנים הסיעו אותי למוקד הרפואי הקרוב.
אני לא אספר לכם כמה בורות היו בדרך אבל תאמינו לי שהרבה. (תודה לך עיריית ת"א)
הגעתי למקום (למזלנו הייתה ממש במקרה חניה בדיוק בכניסה) ואחרי המתנה מעצבנת נכנסתי לרופאה.
ככה לפחות היה כתוב לה על הדלת - "ד"ר X רופאת משפחה" הפקידת קבלה אמרה לי שאין אורטופד או רנטגן אבל אם זה רציני אקבל הפניה למיון.
נכנסתי לעלק רופאה הזו ואחרי שתיחקרה אותי על עברי הרפואי אמרה שהיא חייבת לבדוק אותי ושאתיישב על המיטה.
הסברתי לה בנעימות שאני לא מסוגלת לשבת, אז היא ביקשה שאשכב על המיטה. (רק לידע כללי המיטות שם הן בגובה מטר + - )
הודעתי לה שאין מצב שכרגע אני מצליחה להרים את הרגליים לגובה כזה. אז היא מסתכלת עלי במבט עגל מעצבן ותוהה "אז איך בדיוק את מצפה שאני אבדוק אותך?" "כנראה בעמידה" עניתי לה. היא עקמה את האף ולקחה את הסטטוסקופ ובדקה לי נשימה. אחר כך שאלה איפה כואב והצבעתי לה עם האצבע אז היא דפקה בכל המקומות שכאבו לי לחיצות מטורפות שגרמו להכל להסתובב סביבי. נשכתי שיניים ולא צעקתי אבל הדמעות זלגו שוב ללא שליטתי.
לאחר שגרדה קצת בראשה והגיעה לדיאגנוזה המופלאה שכואב לי בתחת (היא אמרה ישבן אבל ניחא) היא אמרה לי לקחת אופטלגין.
נו באמת ?! בשביל זה באתי עד הנה ? אופטלגין אני יכולה לבלוע לבד. תני לי לפחות זריקה שתרגיע את הכאב יא נעל ! היא טענה שאין צורך והגוף ירפא את עצמו. (אז למה יש רופאים אם הגוף מרפא את עצמו?! ) אחרי שיכנועים וויכוח על העובדה שאני לא מסוגלת לשתות תרופות נוזליות היא רשמה לי כדורים חזקים יותר נגד כאבים ואמרה לי ללכת לחפש בית מרקחת כי להם אין שום דבר מלבד אופטלגין. (זה מסביר למה היא רצתה לתת לי אופטלגין ודי התעקשה על זה).
כשביקשתי ימי מנוחה בבית היא אמרה שאין לה סמכות לרשום לי דבר כזה ושאפנה מחר לרופא המשפחה (את רופאת משפחה, ככה לפחות כתוב לך בשלט בחוץ !!! )
עצבנית בטירוף יצאתי משם מדדה בקושי למכונית. חבריי היקרים כבר חישבו כמה כסף יצא לי אם אני אתבע את הפלאפל ואני רק רוצה לצאת כבר לעשן סיגריה.
על המכה בראש הרופאה בכלל לא דיברה אבל האחות הטלפונית ממקודם אמרה לא לישון שעתיים כדי להיות בטוחים שזה לא זעזוע מוח.
עכשיו נגמרו השעתיים ואני הולכת לנסות לשכב במיטה.
באמת שרציתי לבוא ללימיט היום. באמת !
לילה טוב
לפני 16 שנים. 16 ביוני 2008 בשעה 22:18
