קצת נעלמתי בשבוע האחרון וזאת כי הייתה לי חופשה כפויה.
בחמישי שעבר קמתי בבוקר עם עקצוץ קל בגרון .. כזה שמסמן - שתי תה אחרת זה יהיה רע! אז שתיתי תה, לקחתי סטרפסילס והמשכתי את היום. בערב הגרון כבר הודיע רישמית שאם לא ימולאו כל דרישותיו הוא פותח בשביתה.
שישי בבוקר היו דיונים לגבי כמה באמת אני צריכה לשתות ולאכול ובשישי בערב החלה השביתה הגדולה.
התעוררתי משנ"צ עם חום מטורף (41 למתעניינים) וכשהסתכלתי בראי ראיתי שיש לי שני כדורי טניס מתחת ללסת. עכשיו, אני לא זוכרת ששמתי שם שני כדורי טניס. החלטתי להוועץ עם מומחה. הזמנתי רופאה הבייתה והיא בנחישות שאין כמותה אמרה לי לקחת אקמול ולרוץ למיון. אקמול לקחתי אבל מי שמכיר אותי יודע שיש לי פטור מריצות. לקחתי מונית.
במיון כולם נורא התרשמו מהעובדה שאני האדם היחיד בעולם שצווארו רחב יותר מהראש שלו. היו כמה שצחקו אבל על הזין שלי. הסטאז'ר החמוד שטיפל בי לקח לי בדיקות דם ושלח למעבדה. עד היום יש לי סימן כחול איפה שהוא תקע מחט. ראבק אני צריכה ללמד אותם איך שמים מחטים ??? בדיקות הדם אישרו שאכן יש לי דלקת גרון (די !! באמת ?!!?) והחליטו לשלוח אותי לביקור אצל מומחה האף אוזן גרון של איכילוב.
מוצמדת לאינפוזיה שנקשרה לכיסא גלגלים הוסעתי ברחבי בית החולים עד שנמצאה המחלקה הרצויה הרופא קבע שיש לי דלקת גרון חמורה ביותר (תזכירו לי למה הם לומדים כל כך הרבה זמן) והחליט שיש לאשפז אותי. ביקשתי מחלקה סגורה אבל הוא לא הבין את הבדיחה....
מיום שישי בערב ועד יום שני הייתי בהזיות בגלל החום והייתי צמודה לאינפוזיה כי לא יכולתי להעביר כלום בגרון. כל פעם שהרופא שאל אותי אם אני רוצה משהו נגד כאבים אמרתי שאני רוצה חוטר. גם את זה הוא לא הבין אבל ניחא...
בערב שני כבר הצלחתי לשתות אייס קפה ולאכול גלידה של מקדונלד'ס. הרופא אמר לאכול ולשתות רק דברים קרים - אם הרופא אמר אני עושה. בשלישי בבוקר כבר נגסתי בפרוסת לחם וחשתי הרבה יותר טוב. הרופאים כבר רצו לשחרר אותי כי הדלקת בגרון כמעט ועברה לחלוטין אבל בבדיקה נוספת גילו שבעקבות הדלקת החמורה נוצרו לי בצקות על השקדים. נפלא. הבייתה אני כבר לא הלכתי באותו היום אבל מה שכן זה שקיבלתי סטרואידים שאמורים לפתור את בעית הבצקות. יש נכנסתי לסרטים שאני אראה כמו אלי האנה או משהו דוחה בסגנון אבל הגוף שלי הפתיע והחליף את צבעו לאדום מזעזע. מסתבר שאני אלרגית לסטרואידים. הנה הלכה לה קריירת פיתוח הגוף שלי. אז הגרון בסדר אבל עכשיו צריך לטפל באדום הזוהר שצובע לי את הגוף.
בחמישי בבוקר קמתי וראיתי שחזרתי לצבע המקורי שלי וניגשתי לרופא כולי מאושרת. הודעתי לו שאני הולכת הבייתה. הוא הסכים עם ההחלטה וכתב לי מכתב שחרור. ממש מן מכתב המלצה כזה. מה עברתי, מה עשיתי, מה כישוריי... חביב הקטע הזה.
סה"כ חוץ מהקטע שמיום חמישי עד יום שני לא אכלתי כלום וכאב לי הגרון רצח, דווקא די נהניתי שם. חלק מהזמן הייתי בהזיות חמורות בגלל החום אבל זה גם חלק מהכייף.
עכשיו אני בבית, מתגעגעת למזגן של הבית חולים, לזקנה המרוקאית שנחרה כמו נגרייה ביום טוב לידי כל לילה ולרופא הערבי שדאג לכל מה שרציתי.
אה, ולכל הפולניות באשר הן,
אני מרגישה יופי !
(ורוב הרופאים היהודים היו נשואים)
לפני 15 שנים. 29 באוגוסט 2008 בשעה 8:42
