אני צריכה קצת חופש.
לא חופש כזה של ים ופינה קולדה עם מטריות נייר אלא חופש אמיתי.
לנוח קצת מעצמי, למלא מצברים, להרגיש רעננה כמו תחבושת היגיינית רק בלי הכנפיים כי רד בול דווקא אני שותה הרבה.
צריכה סבל שיבוא ויוריד לי את הסלעים מהכתפיים אפילו רק לכמה שעות.
אין לי זמן לעצמי.
אין לי זמן לנקות את הראש.
פרוייקט אחד אני סוגרת ומיד נפתחים 3 אחרים.
דברים שטיפלתי בהם לפני חודש נפתחים שוב מחדש עם מטענים נוספים.
אני לא רואה את הסוף ואפילו לא את האור בקצה המנהרה.
הלוואי ויכולתי להגיד לסמן לעצמי תאריך יעד כדי לדעת שבתאריך הזה הכל ייגמר. זה לא ממש עובד ככה.
אני עובדת קשה, אפילו קשה מאוד. חלילה לא מתלוננת. אני רגילה לעבוד קשה ככה הייתי כל חיי. אני גם מרוויחה לא רע בכלל גם בקטע הזה אני ממש לא מתלוננת. אז למה לכל הרוחות אני לא מצליחה לנוח. לשים רגליים על השולחן, לשכוח מהכל ופשוט להתנקות?
פעם הייתי נכנסת להתקלח ושוטפת מעלי את מטרדי היום. נראה לי שעכשיו גם צונאמי לא יעזור.
יש לי את כל הנתונים לפני, יש לי את הדרך לפתרון של כל דבר, אבל זה פשוט לא נותן לי מנוח. כאילו מישהו רואה שמצליח לי ובכוונה דוחף לי מקלות לגלגלים כל פעם מחדש. ואני, כמו ילדה טובה מוציאה את המקלות, רואה שהתעקם קצת הגלגל וממשיכה הלאה.
אני צריכה שקט.
צריכה לכבות טלפון, להתנתק מהעולם לכמה זמן. יש שיגידו שאני כבר מנותקת ולא בקשר וחרא של בנאדם כי לא רואים אותי וכו'.
נו אז מה ? אני יודעת את כל זה. אבל אני צריכה שקט. תנו לי את השקט הזה. בסוף אני אחזור לחיי חברה מלאים ומתפקדים כבעבר. עכשיו זה לא הזמן לזה. גם לא בא לי על אנשים עכשיו. רוצה לחזור מהעבודה ולהתפגר מול הטמבלויזיה כמו זומבי. לא רוצה לחשוב. אני עושה את זה יותר מדי בזמן האחרון.
חבריי,
תבינו אותי ואל תכעסו. אוהבת אתכם אבל אין לי כח אליכם כרגע. אל תעלבו, אתם לא מיוחדים, אין לי כח גם לעצמי כרגע.
לפני 15 שנים. 26 בינואר 2009 בשעה 18:16
