השבוע הזה הוא בהחלט אחד המספקים שהיו לי.
עבודה קשה מתובלת ברצף מפגשים עם חברים שאני אוהבת, ובשביל הדובדבן שלמעלה גם קצת גיוון קולינרי בתפריט.
עבודה קשה זה לא משהו שחדש לי. אני רגילה ואוהבת לעבוד ולראות את התוצאות במהרה. מאז ומעולם הייתי "סוס עבודה" ואם לומר את האמת אני לא יודעת מה זה להיות ראש קטן או לבוא ל"עבודה". אני מסוג האנשים שבאים לעבוד. לא לעבודה.
כל כך הרבה אתגרים עלו מולי בעבודה השבוע והצלחתי למצוא להם פתרונות יחסית מהר. הפתעתי את עצמי וגם את הממונים עלי. קיבלתי המון פידבקים חיוביים אבל אחד הטובים היה שאמרו לי שאחד הדברים הטובים שקרה להם זה היה הראיון עבודה איתי. אותו מר בחור שראיין אותי לעבודה התקשר אלי השבוע ואמר לי בפירוש שהוא שמח שאני חלק מהחברה ושאני מתקדמת בקצב מטאורי. מעולם לא היה מישהו בחברה שקודם כל כך מהר כמוני.
אני לא טובה בקבלת מחמאות. אני ישר מסמיקה ומרגישה צורך להתנצל על היותי אני. לא יודעת למה אולי זה חלק מהחינוך הפולני שקיבלתי. (אני רק רבע פולניה אבל יש גם פולניות שהגיעו מאפריקה. פולניה זה אופי לא ייצוג עדתי).
כמובן שאחרי כל המחמאות האלה אני מרגישה רק צורך להוכיח את עצמי יותר ויותר. ומוצאת את עצמי מתזזת בעבודה יותר מהרגיל. כל כך חשוב לי שלא יהיו טעויות. אפילו לא אחת קטנטונת. להוכיח לאותו מר בחור שתמיד אפשר יותר ושאני בהחלט יושבת טוב בנעליים הכל כך גדולות שקבלתי מהם.
מלבד העבודה שגוזלת המון מחיי בזמן האחרון (אין הרבה תלונות בעניין ומקווה שזה ישתפר עם הזמן) השבוע גם יצא לי לראות מספר רב של חברים שהתגעגעתי אליהם נורא. זה התחיל בשישי אצל אורלי ששם בהחלט ראיתי כמות מכובדת של פנים שאני אוהבת. נהניתי מאוד ולצערי הייתי חייבת ללכת מוקדם. כל כך הרבה זמן לא הייתי במסיבה כזו שהגוף כבר לא רגיל לסחוב כל כך הרבה שעות על עקבים. קיבלתי מחמאות רבות על התספורת החדשה והלכתי הבייתה לישון קצת. אבל באמת קצת ... שעה ועשרים דקות ליתר דיוק לפני שהייתי צריכה ללכת שוב לעבודה. הצוות שלי כל כך מיומן וכל כך יודע את העבודה שהרשיתי לעצמי לבוא לא כל כך מפוקסת כמו תמיד והם פשוט תיקתקו עבודה בצורה מושלמת.
חזרתי הבייתה וקרסתי לי ל11 שעות שינה מתוקות.
בהמשך השבוע פגשתי זוג חברים שאני פשוט חולה עליהם לארוחת כבש מדהימה. הבחור על הגריל ושתינו מלקקות את האצבעות. ככה זה צריך להיות. הגבר במטבח החם, ואני רק מחכה שיגישו לי את האוכל. נכון שהמפגש לא היה בדסמי בעליל אבל הוא קצת גרם לי לחשוב. בהחלט אני רואה את עצמי מתפנקת ככה כשבן זוגי (שיהיה מתישהו) יפנק אותי אחרי יום ארוך בעבודה.
למחרת באו אלי לעבודה 3 חברים לביקור. הם לא מכירים זה את זה ופשוט ככה קפצו לבקר ללא תיאום מראש רק כי היו בסביבה. זה בהחלט היה מרענן וכייפי.
אתמול בערב קינחתי לי את השבוע במפגש עם אחותי היקרה. ישבנו, דיברנו רק אני והיא פעם כשגרנו יחד היינו עושות את זה הרבה. אבל מכורח הנסיבות בשנתיים האחרונות לא יצא לנו להיות ממש ערב שלם יחד ללא משפחה או בני זוג אחרים. נטו אנחנו זה הכי כייף.
יש משהו בחיבור ביננו שלא ניתן להסביר. זה מעבר לקשר רגיל שבין אחיות. אנחנו כל כך שונות אחת מהשניה גם בחיצוניות וגם באופי אבל אנחנו כל כך מחוברות ביננו שקשה לי להאמין בכלל שזה אפשרי. אנחנו ממש כמו שני קצוות של הסקאלה. ולא משנה איזה סקאלה. אבל ידוע שהפכים מסתדרים לא!? היא חזרה לביתה ואני נרדמתי עם חיוך על הפנים. נרדמתי לי בסלון עד שהחום העיר אותי.
בהחלט דברים הופכים לקלים יותר בחודשים האחרונים. אני ממש מרגישה ששינוי האוירה שעשיתי לעצמי שינה לי המון דברים.
האנרגיות השליליות שאפפו אותי נוקו וכאילו אני מתחילה מחדש רעננה כמו תחבושת היגיינית. השינוי המטורף בעבודה, השינוי בדירה, השינוי בעצמי הביאו אותי למקומות טובים. אז אחרי תקופה ארוכה שהבלוגים שלי ששיקפו את חיי והראו כמה שיעמם לי וחיפשתי ריגוש, אני בהחלט יכולה לומר שהיום אני מוצפת ריגושים. ממש אין לי רגע משעמם. טוב לי כך.
שלא ייגמר לעולם.
לפני 15 שנים. 11 ביוני 2009 בשעה 7:35
