יש רגעים בחיים שאני ממש צריכה אותו.
אריה זה חבר טוב שנפטר במפתיע לפני שנה וחודשיים. בדיוק כשהבן, שלו הוא חיכה כל כך הרבה שנים, חגג 3 חודשים. סתם ככה באמצע הלילה קיבל התקף לב. בנאדם בן 36. מה התקף לב בגיל כזה ? דווקא בתקופה הכי טובה בחיים שלו. הוא התחתן עם אהבת חייו, הצליח להביא בן זכר לעולם (שזה בערך הדבר שהוא הכי רצה בעולם) אחרי 2 הפלות לא קלות בכלל, בדיוק מצא עבודה מעולה, למה ככה ?
אריה היה מסוג האנשים שתמיד יבואו לעזרתי. לא משנה מה השעה, מה מזג האויר ובכלל לא משנה כלום. הייתי רומזת שאני צריכה הוא כבר היה מגיע בלי שאלות בכלל ועוד מתעצבן למה לא אמרתי קודם.
יכולנו לדבר שעות על מוזיקה, על החיים, על כלום, סתם לשתוק. היינו צוחקים המון ומכל דבר.
וככה סתם בן לילה אני מקבלת טלפון ממכר משותף שלנו שאומר לי: "אריה נפטר". "מה נפטר???" אני עונה ובדיוק רואה על צג הטלפון שלי את שמו. "הנה הוא מחייג אלי אל תדבר שטויות" מסתבר שזו הייתה אישתו שהתקשרה להודיע לי את מה שכבר ידעתי ולא רציתי להאמין. בשוק מוחלט ארזתי את עצמי ונסעתי להלוויה. כאילו עובדת על אוטומט. כל החברים שלו היו בלוויה כאילו שעוד שניה הוא היה בא עם בקבוק שיבאס ואומר לכולם עזבו שטויות בואו אלי נשב, יהיה סבבה. אז באמת אחר כך באנו אליו הבייתה אבל הוא לא היה. וגם לא ממש היה סבבה. שיבאס כן היה.
לא יודעת למה אני כותבת עליו כל כך הרבה זמן אחרי שהוא איננו, אבל פתאום בימים האחרונים הוא נורא חסר לי.
אני עדיין בקשר עם אישתו, אני רואה את הבן שלו גדל ומתחיל את חייו. נורא מצחיק יש להם אותה הליכה למרות שהילד רק עשה לא מזמן את צעדיו הראשונים. יש להם את אותו המבט התחמן בעינייו ואת אותו החיוך הממזרי. חבל שאריה לא פה כדי לראות את בנו גדל. הוא היה ממש נהנה מזה.
הוא נורא חסר לי פה. נורא.
לפני 17 שנים. 6 בפברואר 2007 בשעה 8:05
