יש לי היום אירוע משפחתי.
לא בא לי ללכת.
מאז שההורים שלי התגרשו ראיתי את הצד הזה של המשפחה רק בהלוויות או אזכרות .
מאירועי "בקרוב אצלך" נמנעתי מלהגיע. ובמשך ה8 שנים האחרונות הצלחתי לא להראות את פרצופי אפילו באחד. סחתיין עלי. אבל היום אין מנוס. לא הצלחתי להשיג תירוץ משכנע מספיק.
יש איזה חתונה של בת דודה שלי. פרחה ממוצעת שאמרה לי בהלוויה האחרונה שראיתי אותה את המשפט החכם הבא: "למה את לומדת כל כך קשה? לכי תתחתני תעשי משהו בחיים שלך". והיא היום מתחתנת. היא עושה משהו בחיים שלה. ממש הצלחה מסחררת הבחורה הזאת. היא תשב בבית ותגדל 4 חוליגנים כמו כל המשפחה שלה ותהיה עסוקה על היום בציפורניים ובאיפור שלה. כמובן עולם מלא תוכן שלעולם לא אגיע לקרסוליו.
בימים מסוג אלו, שבהם אני נאלצת לראות את משפחתי ההיא, אני באה גאה. לא רוצה להתנשא אבל אני רואה מה יכול היה לצאת ממני ולאן הגעתי בכוחות עצמי.
רואה את אחותי ואני. האקדמאיות הראשונות במשפחה ההיא, אלו הרווקות המזדקנות שלא התחתנו עם נהג מונית בגיל 23 והתחילו להפליץ ילדים בגיל 24.
בימים מסוג אלו אני כל כך מודה לאמא שלי. ההיא שדחפה ללימודים ולהגשמה עצמית. אפילו אם לא תמיד ראיתי את מה שהיא מנסה לומר לי באותו הרגע, אבל היום במבט לאחור לא הייתי משנה דבר.
נכון שאני מתבכיינת לא מעט על הלימודים ועל הקושי שבמיקום שלי, אבל בהחלט במחשבה לאחור, שנייה וחצי לפני סיום התואר הזה, לא הייתי משנה דבר.
תודה לך אמא על שגידלת חינכת והבאת אותי להיות מי שאני היום.
לפני 17 שנים. 21 בפברואר 2007 בשעה 10:34
