יחסית

היי לכולם.

הגבירה שלי ואני נמצאים במצב מוזר, אנחנו יכולים להיפגש רק לעיתים לא קרובות מספיק בשביל סשן חיי.

אבל שינינו רוצים לנסות שליטה מרחוק, ספציפית אילו דברים אפשר לעשות בשיחת וידאו שיראו לה כמה השליטה שלה עלי חזקה ויתנו לי להרגיש את הכניעה שלי אליה?

כל רעיון מקובל, יש לנו כבר כמה דברים שחשבנו עליהם אבל אנחנו מחפשים השראות לעוד דברים.

תודה רבה :)

הסופרת המדהימה,

היפה והטובה.

אמת או חובה,

בצ'אט מנהלת.

אם יש לך זין,

אותך הורגת.

אני טיפוס של מספרים, מתמטיקה תמיד זרמה לי בקלות.

בסופו של דבר גם מצאתי איך להשתמש בזה בחיים שלי, לומד פיזיקה והולך להמשיך לשם למחקר תיאורטי, כי אני אוהב להבין את העולם שלנו, אני אוהב לדעת איך דברים עובדים ברמה הכי בסיסית שלהם.

אבל יש מספר אחד שאני לא מבין, או יותר נכון אני לא מבין למה אנשים שמים כל כל הרבה חשיבות עליו, גיל.

פגשתי אנשים בני 14 שהיו בוגרים יותר מאנשים בני 40, ואנשים בני 30 שהיו יותר גרועים מבני 6.

הרעיון שמה שבונה את האדם זה כמה זמן הוא חיי זה מטופש כל כך לדעתי. מה שבונה את האדם הוא לא כמה פעמים הוא הסתובב סביב כדור הפלזמה שנמצא שמונה דקות אור מפה, מה שבונה אדם זה החוויות שלהם. אנשים יכולים להתבגר מהר יתר או לאט יותר, אבל החברה שלנו גורמת לנו לראות את המספר הזה בתור גבול שאסור לחצות, כי פתאום אם מישהי בת 40 יוצאת עם מישהו בן 20 הם שניהם ״סוטים״ או ״הוזים״ או ״שהיא מנצלת אותו״ או המון דברים אחרים.

גיל זה מספר כל כך מטופש.

אם יש דבר אחד שאני יודע שהוא הבעיה שלי: אני לא יודע להפסיק.

כשאני מתחיל דברים לעצור מבחירה זה בלתי אפשרי.

אולי בגלל זה אני רוצה שליטה?

כבר המון זמן שאנחנו מדברים, מנסים להפגש וזה פשוט לא מצליח, קשה לסגור בצד לרגע את החיים ובאמת לחיות.

אבל אחרי כל כך הרבה זמן בסוף זה מצליח, קבענו מקום וזמן ועכשיו זה סופי.

הנסיעה אליך מרגישה כמו נצח, כל השיחות שלנו עוברות לי בראש.

אני מגיע לדלתך, ודופק קלות, אין תשובה, הלב שלי מנסה לקפוץ מהחזה ולפרוץ את הדלת.

'אולי זו לא הכתובת? או שאני מקדים? או שהיא לא רוצה יותר? או-' אני חושב כפתאום נשמעים צעדים, והזמן עוצר.

את פותחת את הדלת, את לא לבושה באופן מיוחד, אבל אני בכלל לא מצליח להסתכל עליך מלבד העיניים, אני רואה את המבט שלך בוחן את כולי, מקצות האצבעות עד שיער ראשי, וחיוך גדול עולה על פנייך.

בלי לומר מילה את מסתובבת וחוזרת פנימה "תסגור רק את הדלת אחריך, טוב מותק?" ולמשמע הקול שלך אני נמס.

אני צועד פנימה לאט, מעט חושש, כשאני סוגר את הדלת אני שומע אותך מתיישבת על הספה שבמרכז הסלון, "אז אתה אומר שעדיין לא יצא לך באמת להיות נשלט?".

'ישר לעיניין' "ל-לא גבירתי." אני מנסה לקחת כמה נשימות עמוקות, אבל הלב שלי עדיין רוצה לרוץ אליך, אני מתיישב לידך, מקווה שאולי זה יעזור.

"ואתה בטוח שזה מה שאתה רוצה?"

"כן גבירתי." אני רואה את המבט שלך משתנה רק טיפה, מחיוך יום יומי, לחיוך זדוני.

אנחנו יושבים ומדברים עוד כמה דקות, את מספרת לי על היום שלך, אני מספר על הדרך, הלב שלי סוף סוף מתחיל להירגע טיפה, כשאת אומרת: "טוב, תתפשט."

"כ-כן גברתי." אני מוריד מהר את הנעליים והגרביים וקם מהספה, אני מתחיל להוריד את החולצה כשהידיים שלך פותחות את החגורה ובתנועה אחת מורידות לי את המכסיים והתחתונים. אני עומד מולך עם ידיים מאחורי הגב, גוף לבן וחלק, גם הוא עומד קשה וגדול, ממש בגובה העיניים שלך, את מניחה עליו את היד ורואה את הקדם גמירה שמתחיל לצאת ממנו.

"זה נעים לך?"

"כן גבירתי"

באופן אוטומטי לתגובה שלי היד מתרחקת וחוזרת במהירות עם סטירה מטלטלת, "וזה?"

"כן גבירתי"

"תסתובב" כשאני עם הגב אליך את נותנת לי סטירה על כל לחי "תסתובב חזרה ורד על הברכיים."

כשאני על הרצפה אני רואה את כף הרגל שלך מולי ובלי לשאול שאלות מתחיל לעסות אותה, מנקה אותה עם הלשון, מוצץ כל אצבע, לא מנתק מגע של הידיים או הפה מכפות רגלייך. אני שומע אותך גונחת קלות מידי פעם ומשתדל לעשות את אותם הדברים שגורמים לך לעונג. אנחנו נשארים בשקט הזה, של המציצות שלי והגניחות שלך זמן שלי מרגיש כמו רק כמה שניות כשאת לוקחת ממני את הרגליים אני רואה בשעון הגדול על הקיר שהיינו ככה כמעט שעתיים.

"אתה בטוח שזו פעם ראשונה שלך?"

"כן גבירתי." אני מסמיק.

"אתה כל כך חמוד כשאתה מתבייש." את קמה והמבט שלך מוחק כל מחשבה שהייתה לי בראש, את הדבר היחיד שקיים בשבילי, "תעצום עיניים, קום, עם ידיים מאחורי הגב."

אני בקושי מסיים למצוא את שיווי מחדש ואני מריגש את היד שלך תופסת אותי באיבר, שכל הזמן הזה היה קשה כמו אבן ומטפטף, ומושכת אותי איתך. את לא אומרת מילה, רק מזיזה אותי מהקירות ומובילה אותי למקום חדש. כשאת עוזבת אותי אני עוצר במקום, אין קולות חוץ מהלב שלך שפועם על כל צעד שלך. "אתה לא מציץ, נכון?" אני נד בראשי בלי להשמיע קול וחותף סטירהאדירה על הלחי "אתה לא מציץ. נכון?".

"כן גבירתי" אני אומר מבעד לכאב.

"ילד טוב." את אומרת כשאת מלטפת את הלחי האדומה שלי. היד שלך מתרחתק לרגע ואני מרגיש את הבד שאת שמה לי על העיניים "עכשיו גם לא יהיו טעויות." ואני יכול לשמוע את החיוך בקול שלך ורק רוצה לשמוע אותו עוד. "ברכיים."

ואני על הרצפה שוב, הכל חשוך, הכל שקט, במשך דקות ארוכות הדבר יחיד שקיים הוא הכאב והחושך.

בלי מילים אני מרגיש את הידיים שלך על הראש שלי דוחפות אותו קדימה, ואני מתחיל להריח את המתיקות שלך, אני מתחיל לנשק, למצוץ ללקק, אני מתענג על הטעם והריח שהוא את, ואני יודע שאני בטוח כל זמן שאני כאן איתך, עם הקולות שלך כשאני בקושי שומעכשהרגליים שלך תופסות את ראשי מחזיקות אותי שאני אפילו לא אנסה לזוז. ההרגשה של הסיפוק שלך גורמת לי לאושר, והייתי יכול להמשיך שעות, ואולי זה באמת היה שעות. לא תרחטי לספור כמה פעמים גמרת, זה לא משנה כי לא אמרת לי להפסיק, כשפתאום אני מרגיש את הידיים והרגליים שלך משחררות אותי, אני לא מפסיק אבל את מתרחקת, ואני שוב לבד בחושך ובשקט, עם הטעם שלך בפיוהריח שלך חרוך לי בזכרון.

כשהצעדים שלך חוזרים אני נמתח כולי, "אתה עשית עבודה נהדרת היום, אני חושבת שאני אשמור אותך. מה אתה אומר, אתה רוצה להיות שלי?"

אני שומע אותך מסתובבת סביבי, אני לוקח נשימה עמוקה "כן גבירתי, בבקשה תני לי לשרת אותך גברתי."

את מושכת אולי לרגליים ומחבקת אותי חזק, הריח של השיער שלך אומר לי שכנראה התקלחת עכשיו, את מנשקת אותי על הלחי, ומורידה לי את כיסוי העיניים. אנחנו בחדר השינה שלך, למרגלות המיטה. את לבושה שוב ומחבק אותך חזרה.

"זה מספיק להיום, תכנס להתקלח ונלך לישון, מחר נקבע מתי תחזור לפה שוב."

כשאני יוצא מהחיבוק את רואה את הזין העומד שלי "הוא היה ככה כל היום... אתה רוצה שנטפל בזה?"

"לא גברתי, זה רק סימן שהוא אוהב אותך."

"אתה בטוח?"

"מאוד גברתי."

את מנשקת אותי שוב על הלחי ושולחת אותי להתקלח.

אנחנו הולכים לישון מחובקים על המיטה שלך.

כמה ימים אחר כך אני מקבל ממך הודעה:
"אתה עדיין רוצה לשרת אותי?"
"כן גברתי."
"אסור לך לגמור עד הפעם הבאה שאנחנו נפגשים, זה ברור?"
"כן גברתי, ברור."
את שולחת תמונה שלך בתלבושת שלא משאירה מקום לדמיון "אתה בטוח?"
"יותר מתמיד גברתי."

-------

זוהי פנטזיה שלי, אולי זה יום אחד יקרה.

אני מפחד שהבדידות הזו תגרום לי לאבד את זה,

את הטיפה רצון שעוד נשאר,

את הבסיס הקטן שאני עומד עליו.

אני כבר בשלב שאני לא יכול לומר לא לאף אחת.

אני לא מתחיל עם הרבה נשים כאן, או בכלל, אבל כשאני כן, הן כולן אומרות אותו דבר:
"אתה ממש משהו חיובי, אבל לא מה שאני מחפשת, אני בטוחה שתמצא מישהי."

אני באמת לא מבין כבר על מה אני נופל... אני רק רוצה להיות שם בשביל מישהי, למה זה כל כך קשה...

זה מפחיד, זה גדול,

אפשר לאבד את עצמך כשיש יותר מידי,

אולי זו הסיבה שאני רוצה לוותר עליו.

אבל לא לגמרי,

כי בסופו של דבר אני זקוק לחלקים בו,

אז לא לוותר עליו לגמרי.

אבל אי אפשר פשוט לאבד אותו,

מישהו עדיין צריך לקבל את ההחלטות האלו בשבילי.

אולי זה למה אני מחפש שליטה?

עוד יום כזה.

כשהראש לא רוצה לעבוד,

אבל לא יכול להפסיק.

כשהלב ריק מתמיד,

אבל אין שום דבר למלא בו.

ביום כזה אני רק מחכה שיגמר.

זה אנוכי לרצות להיות אני?

זה אנוכי לרצות להיות שמחה?

זה אנוכי לרצות?

האם זה אנוכי,

לרצות להיות?