הכעס משתלט עלי, מציף אותי , בועט בי מבפנים, מוציא אותי משיווי משקל
זה לוקח אותי למחוזות שאני נמנעת מהם
כמו להחזיר...
אני לא עושה דברים כאלו
אבל יש ימים שהפיתוי גדול
יש תחושה שאופפת אותי ומזדחלת לתודעה שלי
שאם אחזיר אני ארגיש יותר טוב
אני אחוש הקלה
אני כל כך זקוקה להקלה
לא אכפת לי באיזה צורה היא תבוא רק שתגיע ההקלה הזו
את תחושת ההקלה לא ניתן להשיג בנקל, ואני מנסה באמת שאני מנסה
המועקה היא מטען חריג
אז למה אני עדיין חושבת מה זה יעשה לצד השני
למה אני כל כך מתחשבת
הרי אני העדות לחוסר התחשבות
לביטול האחר
הפיכתו לשקוף
להתעלמות
יש את המשפט הזה- עין תחת עין, שן תחת שן
וזה כל כך בוער בי אני כפסע מלהחזיר
כל אחד צריך לטעום ממה שהוא בישל, הבעיה שאני יודעת איך זה יתחיל אבל אין לי מושג איך זה ייגמר
ומההדף יהיו נפגעי שארית
אני יודעת שלהחזיר ימלא אותי באופוריה, בתחושת סיפוק, בתחושת הדבר הנכון לעשות
לא קונים אותי בנחמדות מעושה, ובשיחת כאילו אכפת לי
זה אפילו לא מתחיל לטשטש את הגבולות
הפוך
זה רק מכעיס אותי יותר
לא יודעת איך לנהוג, מה להחליט, מעייף אותי להיות בשליטה עצמית כל הזמן, אולי אני צריכה לעשות מה שמרגישה ואחרי המבול
תכלס ביום חם שכזה מבול יכול להיות תחושה מרעננת
תמיד אהבתי חורף