המון זמן
שבו הייתי לא שלמה, מפורקת, מלאה בתהיות
ובעיקר מתוסכלת מהידיעה שהתהליך הוא לא רק שלי ולא תלוי רק בי
במרחק הזמן טעיתי אבל במבחן המציאות אני מבינה שלא יכולתי אחרת
ולו הייתי באותה צומת הייתי עושה את אותו הדבר
למרות המחיר
הייתי צריכה לדעת את האמת, אבל באופן חד ערכי
בבטן שלי ידעתי אותה
אבל זה לא עזר לי ולא נתן לי את הכוח לקום וללכת ממנו
המשכתי לחזור או אולי פשוט להיות שם באותו מקום שהפך לכאב כרוני
מעצבן אותי שאני יודעת הכול ומודעת להכול
הייתי רוצה לפעמים לא לראות ולא לזהות את הסימנים להיות זכה מראיית הרנטגן שטמונה בי כחלק בלתי נפרד מה DNA שלי
אני רואה הכול
יודעת הכול
מזהה הכול
כלום לא נעלם ממני
וזו קללה בכסות ברכה
הוא ביקש ממני סליחה על זה שהכאבתי לעצמי דרכו
נותרתי ללא מילים ומחשבות לנוכח האמירה שלו שכל כך דייקה את מה שקרה שם
הוא אמר לי שהייתי החברה הכי טובה שלו
זוגיות של עשר שנים הוא כינה את זה
שהייתי הכי מפנקת
שהכרתי אותו טוב מכולם
שהנשמה שלו גדלה עם כל מפגש
הוא היה כל כך כנה, אמיץ, מדוייק,
מסתבר שגם הוא הכיר אותי טוב מכולם
אחרי מה שהרגיש נצח ניהלנו שיחה ומבלי להרגיש כמעט עלה הבוקר
פעם ראשונה אחרי המון זמן שהיתה לנו שיחה של פעם
החלפנו תמונות, זה התבקש
והוא הודה שחושב גם הוא מידי פעם על כל מה שהיה
ואני מודה על כך
כי האדם שאני לא יכול להתקיים עם טעם רע
והייתי צריכה את זה
הידיעה שרק הוא יכול להעניק לי את זה היתה קשה
אבל בסוף זה קרה
וזה מרגיש כל כך טוב
היה שווה לחכות
כל זה היה צריך להתרחש
לא ניתן היה אחרת
אני לא יודעת לשנוא את מי שאהבתי
ואולי טוב שכך
כי זה אומר שלעולם תהיה בי אהבה לעצמי