לפני 3 שנים. 27 באפריל 2020 בשעה 21:01
היום נזכרתי בשמו, מאיפה זה בא אני לא יודע, די הדחקתי שנים, יוסי, יוסף, את הפנים אני זוכר, לתמיד, כמו גם את הידיים אוחזות בהגה.
השאר לא לפה.
אבל זה היה מוזר, וגם יותר מוזר היה לחשוב שעוד רגע 30 שנים, או שכבר עברו 30 שנה, מהרגע של התאונה, של ילד בן 20 מת מול העיניים של בן ה 19.
של ההלוויה אחרי, ניחום אבלים, ואז חזרה למין שיגרה, ושיכחה מבחירה.
לפני זמן עשיתי איבחון להפרעת קשב, בגילי, כן, זה התפרץ לרמה שהייתי חייב כבר. בזמן השיח המעמיק עם הפסיכיאטר הגענו לשם, למקומות האילו של הכאב שהיו מולי בצה"ל, והיו כמה, ועוד כמה.
היה מרגיע מעט באישוש שלו שאני לא סוחב פוסט טראומה, ואם זאת אני כן.
הוא רק פנים, של נהג, שבחרתי לשכוח את שמו 30 שנה, ועכשיו אני זוכר.
ויחד איתו אחרים, וזכרונות ירוק זית, ונרות ליום אחד, לתמיד.