אין דרך טובה להיפרד, כמו שאין דרך טובה להגיד את האמת, יש דרך אחת והיא מאוד כואבת. ברגעי הפרידה עולים וצפים דברים שלא נראו ולא נאמרו כשהיה טוב והתפרצו החוצה רק כשהבנת שאין דרך חזרה, כשהחלטת לוותר.
בדרכי שלי, לאורך השנים ויחד עם הנסיון שהספקתי לצבור, ידעתי ללמוד מתוך משבר, לראות בו הזדמנות להיחשף לצדדים נוספים , לגלות על עצמי דברים חדשים שאת חלקם אהבתי ואת חלקם ידעתי שצריך לתקן ולשפר. ייתכן ואני טועה, אבל נדמה לי שזו מודעות עצמית.
בדיעבד אני מנסה להיזכר מה אהבת בי, אולי את המראה שלי, כי הזכיר לך את המראה הגותי שכל כך אהבת, או את היכולת שלי לראות את הדברים כמו שהם בלי לערבב אותם עם מסתוריות ואמונות תפלות, אולי בכלל אהבת רק את האופן בו הזין שלך החליק לתוך הגרון שלי.
אני אהבתי הכל, גם את הדברים שלא סבלתי. אי אפשר להסביר את זה, רק לחוות.
היום כבר לא משנה מה נאמר, וגם מה שנכתב כבר לא חשוב, הכל הטשטש על רקע של השורה התחתונה, אני ראיתי הזדמנות לתיקון, אתה ראית סיבה לויתור.
מזל שפה אפשר להיות סתם עוד אחת.
