היום ירדנו נמוך, שנינו. בכלל בשבוע האחרון הכרנו אחד את השניה ואת עצמנו מחדש. צדדים שלא נחשפו לפני. הכרתי את עצמי פגועה, הכרתי אותך מנוקר. חוזרת להודעות הראשונות שלנו ולא מצליחה להבין איפה פספסתי את זה, איפה לא הייתי מספיק ערנית ולא זיהיתי שיש שם עוד משהו מוסתר מהעין.
זה מפחיד אותי כי האינטואיציה שלי לא דפקה אותי אף פעם, לא בעבודה ולא באינטראקציות אישיות, אז מה קרה כאן שהייתי לצידך במשך חודשים, אבל נחשפת בפניי ברגעים כל כך מכוערים.
עכשיו זה כבר לא אתה, אין לך כבר חלק בזה, זו רק אני והנסיון שלי להבין איפה טעיתי.
הכרתי כאן מישהו (שיחת חולין, כמו שאתה נוהג לנהל כאן) , שהגיע עד אלי בשביל לחייך אותי עם בקבוק ויסקי שציינתי בפרופיל, אבל לא הצלחתי אפילו לפגוש אותו כדי פשוט להגיד תודה על האנושיות. לא בגלל שהייתי עסוקה, בדיוק סיימתי לעבוד, ולא בגלל שהראש שלי עדיין נמצא במקום אחר, אלא כי פשוט הפסקתי להאמין, והפחד הכי גדול שלי שלא אוכל יותר.
