את השיר הזה אני שומעת המון בימים האחרונים. הוא התחיל מיפה, והפך למרגש בלי לדעת למה. פעם צירפתי שיר לפוסט שכתבתי על המלכה, והיא שאלה אותי על ההקשר שלו. עניתי שהמנגינה ריגשה אותי. וכך גם פה, המנגינה ריגשה אותי. ורק עכשיו אני מבינה למה, היא הרגישה לי כמו סיכום, כמו פרידה. בשיר היא אומרת, קושי נקוב בשמחה, והמנגינה מרגישה לי כמו שמחה עם נגיעות של עצב. לאחר שקראתי את המילים שוב ושוב, הצלחתי לקשר אותו לתקופה הקשה שאני עוברת עם המלכה עכשיו. ולאחר קריאה נוספת, הצלחתי לקשר אותו באופן מדויק אל עצמי.
אני קוראת את מילות השיר כאילו זה הקול הפנימי שלי שמדבר אל הלב הפגוע, הלב שרוצה לוותר על הכל. זו תקופה לא קלה עבורי, וודאי הבחנתם, ועכשיו נוספו קשיים חדשים. השיר הזה מדבר אליי, על הקושי שאני חווה לצד השמחה, על העבר שאני מתקשה לשחרר, על הנעימות שלי- אני כמו חיבוק, כמו סוודר, אבל חיבוק אחרון, סוודר שנותר בארון, והוא אולי אפילו מבוזבז. תמיד אפיינתי לדיכאון את הצבע הכחול, ואילו עכשיו הוא עבר תהליך של שינוי, ויותר תכלת שקטה. אני לאט נפרדת מהעולם ככל שהקשיים מתרבים, שכן כמעט כולם מהותיים ולא רגילים. כשזה קורה, אני רוצה להעלם כי אני מרגישה מוגבלת בתנועה שלי במרחב, וללא תכלית. כשהיא מזכירה שאסור לבזבז כוכבים, זה נגע בנקודה רגישה אצלי. היא דיברה אל הילדה שבתוכי מלאת החלומות והאהבה, היא דיברה על הילדה שסבלה כל הילדות שלה, שספגה אלימות, שספגה כאב ותחושה של חוסר משמעות, שלא הבינה מאיפה היא מגיעה, היא חשבה שהיא נהדרת, ילדה רגילה שהכל לפניה. למרות שהילדה חשבה שהיא כוכב, היא גדלה להאמין שהיא לא שווה לתפוס מקום בעולם, שמקומה בעולם אחר. וכשהיא מזכירה שאסור לבזבז כוכבים, היא מזכירה לילדה את המשמעות שהיא נתנה לעצמה. אני לא יודעת כמה דלתות יפתחו לי, כרגע אני מרגישה שכל הדלתות נסגרות עד שיגיע הקש שישבור את גב הגמל ויעלים אותי מכאן. אבל כרגע, הקשבתי לה,
ובכיתי.
אני משתדלת לזכור, בשביל הילדה שסבלה דברים איומים ומעולם לא קיבלה הכרה, חיבוק, תחושת משמעות. אני מנסה לסיים את הסיפור שלה טוב. אולי מתי שהוא, גם אפסיק להתייחס לילדה הזו כאל חלק נפרד, זו אני שבוכה בשבילה לבסוף.
https://www.youtube.com/watch?v=GS1jA9LGQ7Q&list=RDdMzFuRHV7_Y&index=7